בס"ד
בספר 'מנחת אבות' מובא המעשה הבא:
בערב פסח אחד התדפקה אלמנה על דלת ביתו של מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל ו'טענתה' בפיה: "החסה שקניתי לליל הסדר מלאה בתולעים, וממש אין באפשרותי לנקותה".
ציפתה האלמנה מהגרש"ז למענה הלכתי, הרי זו הייתה מטרתה בבואה אליו – לשאול כדת מה לעשות עם החסה. אבל לגרש"ז הייתה תשובה מעולם אחר, מעולם החסד בו היה טבול כל כולו – "הביאי אלי את החסה", הורה לה.
אלמלא היו הדברים מודפסים באכסניה אמינה (מרבית הסיפורים בספר הנ"ל סופרו על ידי בניו הגאונים שליט"א של מרן זצוק"ל) כמעט ואי אפשר היה להאמין שכך התנהג רבן של ישראל.
גאון זה, שכל עם ישראל נשען על פסיקותיו וכל דקה מסדר יומו הייתה מחושבת להפליא, עמד במשך שעתיים תמימות מול השמש היוקדת ובדק כל עלה ועלה של החסה הנגועה!
רק משסיים את מלאכת הברירה והחסה היתה נקייה מתולעים, השיב את הירק לאלמנה.
לא ייאמן!
עריכת שולחן הסדר כמה ימים לפני הזמן
רבי בן ציון ברגמן, נכדו הבכור של מרן הגרא"מ שך זצוק"ל, סיפר על הנהגה קדושה שהייתה למרן זצוק"ל בערבי פסחים.
כמה ימים לפני ליל הסדר כבר פרש מפה לבנה על השולחן, ערך את הכוסות, הגביעים והצלחות, והכל היה מוכן לחג, ועכשיו המתין מרן בקוצר רוח מתי יבוא הלילה הקדוש. ובימים שלפני החג עסק בלימודו של שולחן זה דווקא.
סבלנות בליל הסדר
אחד האנשים שהיו ידועים בירושלים בסבלנותם ובענוותנותם המרובה נקרא 'רבי שבתי סבלן'. מפורסם היה צדיק זה במידותיו התרומיות, ובעיקר במידת הסבלנות, עד שמעולם לא הצליחו להביאו לידי כעס.
מעשה שהיה בערב חג הפסח, כאשר רבי שבתי, שהתפרסם גם ביראת השמים הגדולה שלו, טרח ויגע כבבל שנה להכין את כל צרכי הסדר, ולפני התקדש החג הניחם על השולחן בזהירות רבה, כדי שבבואו מבית הכנסת יהיה הכל מוכן ומזומן ובני הבית יוכלו לגשת מיד אל שולחן הסדר.
התברך רבי שבתי באשה צדקנית כמותו, שמרוב אהבתה למצוות השתוקקה לישב כבר לשולחן הסדר, והמתינה בקוצר רוח לשובו של בעלה מהתפילה. בינתיים התיישבה לה עקרת הבית ליד השולחן המסודר והתבוננה בהנאה יתירה במצות, בבקבוקי היין, בחרוסת ובמרור, וביתר חפצי המצוות.
לפתע אירע דבר לא צפוי. רגלה של האשה נתקעה במפה הגדולה שהשתרכה עד לשיפולי השולחן, וברצותה לשחרר את הרגל משכה מבלי משים את המפה וכל מה שהיה ברגע זה על השולחן נפל על הרצפה בקול רעש גדול. בקבוקי היין נשברו, מהמצות כמעט ולא נשארה חתיכה אחת שלמה, וגם כל הסימנים התפזרו לכל עבר – 'סימן' מובהק לכעס ולמריבה שיבואו עוד מעט קט.
בשמחה רבתי ובאווירה מרוממת פוסע רבי שבתי סבלן בדרך לביתו, ובעיני רוחו הוא כבר רואה את השולחן הערוך הממתין לו. מה חשכו עיניו כאשר נתקל ב'בוקה ומבולקה' של שאריות היין האדום שהתערבו עם החתיכות השבורות של המצות המהודרות שאפה ביגיעה רבה.
מה עשה רבי שבתי? צעק על אשתו? אמר כנגדה מילים לא יפות? עלב בה? – לא!
הוא ניגש אל מה שהיה פעם שולחן ליל הסדר, הניח ראשו עליו, ואמר: "אני מבטיח שלא אעשה זאת יותר"…
כאומר, האשמה למה שקרה מוטלת אך ורק עלי. אם אני הייתי בסדר זה לא היה קורה. לכן מבטיח אני לעשות תשובה ולא לשנות באיוולתי, ולא לעסוק עוד בדברים הרעים שבגנם קרה מה שקרה…
סבלנות בתפארתה.
לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים
בלכתי פעם ברחובותיה של רמת גן ראיתי בעל קיוסק שמכר חמץ בעיצומם של ימי הפסח. בין הלקוחות שצבאו על החנות היו כמה אנשים תמימים שלא ידעו שמדובר בחמץ, והיו גם כאלה שלא ידעו עד כמה חמור הוא האיסור ומהו העונש שקבעה התורה למי שנכשל בו.
ניגשתי אל המוכר וביקשתי ממנו לסגור את החנות. משסירב נעמדתי בשער הקיוסק והכרזתי בפני העוברים והשבים כי מי שאוכל חמץ בפסח נענש בכרת. והנה, היהודים שהיו במקום לא רק שעזבו את הקיוסק ולא נכנסו אליו אלא ברחו משם כל עוד נפשם בם, ממש כאילו היו נמלטים מפני אש הרודפת אחריהם ומכלה אותם.
ללמדנו כמה פשוט לעשות נפשות לה' ולתורתו. צריך רק לתפוס בכל מקרה את הדרך המתאימה ואת האופן הנכון בו יתקדש ויתקלס שמו של מלך מלכי המלכים.
הריני מוכן ומזומן
מרגלא בפיו של הגה"ק ה'דברי חיים' מצאנז זי"ע, על אודות המעשה באותו עשיר ששכר שתי משרתות שתעבודנה בביתו. והנה, לאחר תקופה קצרה פיטר העשיר את אחת המשרתות ואילו את השנייה הותיר על כנה.
בני הבית התפלאו מאוד על ההחלטה, שכן דווקא זו שפוטרה גילתה נאמנותה לעבודה ועבדה במלוא הקיטור, ואילו זו שנותרה על כנה לא טרחה הרבה מדי בעבודתה.
כששאלוהו על כך הסביר העשיר במתק שפתיים ואמר: "דעו לכם, שהמשרתת שהותרתי על כנה אמנם לא עבדה הרבה, אבל היא עושה את עבודתה מתוך תכנון, ומשקיעה מאמצים רבים על מנת להתכונן כראוי לקראת העבודה. וזו בדיוק הסיבה שאינה צריכה לעבוד הרבה…
"לדוגמה: בטרם לכתה לישון היא מכינה את העצים שיצטרכו להסיק בהם בבוקר, כדי שבשעה שיזדקקו לעצים אלה הם כבר יהיו יבשים ומוכנים להסקה. כשהיא יודעת שבבוקר תצטרך לאפות עבורי את הלחם, היא כבר מנפה את הקמח בשעות הלילה, וכך היא עושה גם בכל יתר ההכנות הדרושות לה לעבודתה ביום המחרת.
"עוד זאת: כאשר היא רואה שאני קם ממיטתי בבוקר והולך להתפלל, היא מוציאה מיד את העצים שכבר היו יבשים ומסיקה את התנור, ואחר כך מוציאה את הקמח המנופה ומתחילה לאפות, וכשאני בא מן התפילה כל הבית אפוף בריחות הטובים של האפייה והבישול.
ואלו המשרתת שפיטרתי", המשיך העשיר, "אינה עושה אך אחת מן ההכנות הנדרשות, אלא ממתינה בעצלותה לבוקרו של יום ורק אז מתחילה להוציא את העצים ולהכינם להסקה, ואחרי זה מנפה את הקמח, וכשהיא רואה שבעוד זמן קצר אני מתעתד לשוב מן התפילה היא ממהרת ומזדרזת בעבודתה.
"כיון שהעצים עדיין לחים ניתזים גצים על כל קירות הבית ומלכלכים אותם; גם הקמח לא מנופה בצורה ראויה, ולכן גם הלחם אינו לחם, וכשאני שב מן התפילה לא מקדמים את פניי הריחות הנעימים שיש אצל המשרתת החרוצה.
"יוצא אפוא, שאין זה נכון לומר שהמשרתת שלא פוטרה לא עבדה הרבה, אלא הנכון הוא שהיא עשתה כל מה שצריך לעשות, בחכמה ובתבונה, והכינה את עצמה לקראת הבאות, ולכן לא הייתה צריכה אחר כך לצאת מכליה כדי שהכל יעמוד על מקומו בשלום. אבל המפוטרת שלא עשתה הכנות, הוצרכה מאוחר יותר להדביק את הקצב, ואז הכל יצא כפי שיצא…".
ללמדנו על חשיבותה המכרעת של ה'הכנה' לפני קיום המצוות!
(מתוך הגדה של פסח – 'חשוקי חמד')