הרב פנחס ברייער / 'לגדל'
סיפור עממי מתאר בחורצ'יק שהגיע לביתו ב'בין הזמנים' של חודש ניסן, כשהוא מלא כוונות טובות לעזור ולסייע בהכנות לפסח. אבל אמו, מתוך היכרות אישית עם סגטן העזרה המצופה, אמרה לו: "העזרה הגדולה ביותר תהיה שתעזוב את הבית ותיתן לנו להתקדם
בניקיון"…
עברה שעה, והנה הנער בפתח. לשאלת אמו: "מה, כבר חזרת?!" ענה: "יש גבול עד כמה אני יכול לעזור"…
ערבי חגים, ערבי שבתות וסתם כך ביום של חול. בבית צריך עזרה: לפעמים, העבודה מעל הראש, ועקרות הבית על סף קריסה, משוועות לידיים עוזרות נוספות. יש רבים המרימים ידיים בייאוש ואומרים: "אני כבר לא מנסה לבקש עזרה, חבל על המאמץ". הם מסתמכים על הכלל החז"לי המפורסם: "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר…"
הכי פשוט לגשת לשכנים
תיאר פעם אב את שקורה אצלו בבית, ברגע שבו הוא מבקש עזרה מינימלית כקניית נרות בערב שבת: "קודם כל מתחיל דיון אם בכלל צריך לקנות עכשיו נרות. הילד מסביר שחבל לקנות בזמן שיש בבית נחנים שנקנו אי פעם, ואולי כעת הגיעה סוף סוף ההזדמנות להשתמש בהם להדלקת נרות השבת.
"כשאני עומד על דעתי בכך שאני רוצה נרות רגילים, מציע הילד ללוות מהשכנים: 'הם ישמחו להלוות לנו נרות לכבוד שבת'. "כשאיני מסכים שילוו משכנים כשאפשר לרדת למכולת ולקנות, אני מוצא את עצמי בוויכוח עקרוני, האם הקניות הן בתחום העזרה שלו או דווקא של אחיו.
"כשאני מודיע לו שלא משנה מה ההסכם ביניהם, עכשיו הוא זה שיצא לקניות, אני מוצא את עצמי תחת מכבש של לחצים, בניסיון לדחות את רוע הגזירה; הילד מסביר שזה בל תשחית' ללכת למכולת רק בשביל נרות, אולי יצטברו מצרכים נוספים לרשימת הקניות, כך שכדאי ומומלץ לחכות עוד שעה או שעתיים"…
ענה פעם אבא חכם, לחבר שהתעניין כמה זמן הוא מקים את הסוכה: "אם אני עובד לבד, זה אורך לי יממה, אם הילדים עוזרים לי -שבוע!"
תיאור מוכר בבתים רבים בישראל…
הורים רבים מתחבטים ומתלבטים בנושא העזרה: האם לבקש עזרה? מאיזה גיל ועד איזה גיל מותר לדרוש עזרה? האם צריך לוותר לפעמים על עזרה, או אולי זהו משהו מחייב? בסייעתא דשמיא, נערוך קצת סדר בדברים.
המיטה שלך, הצלחת שלך
בשלב ראשון, חייבים להגדיר מה נכנס בגדר תפקיד, ומה בגדר חובה מינימלית של כל אחד מדיירי הבית. לפעמים נוצר עיוות בהגדרת הגזרה, ואז כל דבר קטן נחשב כמעשה חסד נאצל, שאולי מצריך אפילו פרס מיוחד.
יש בתים שבהם ילד שזורק את בגדיו הלא נקיים לסל הכביסה, מרגיש שהוא ראוי לפרס נובל על תרומתו לאנושות. מי מדבר על ילד שסידר את חדרו, הוא בוודאי ראוי לתשבחות על שהואיל בטובו לא להשאיר את התפקיד לאמו העייפה… ככל שנדע בבירור מהי עזרה ומהו תפקיד אנושי, כך נוכל לעמוד על המשמר ללא נקיפות מצפון מיותרות.
נחלק את הנושא לשלוש קטגוריות עיקריות:
1. אחריות אישית:
סידור המיטה, החזרת ספר הקריאה לארון, פינוי השולחן בסיום ארוחה וכו'. פעולות אלו לא נכנסות בשום אופן בגדר עזרה, אלא הן מחויבויות אנושיות! הורים המתקשים בחלק זה, חייבים להתמקד בנושא הגבולות, כדי שילדיהם לא יגדלו כפרזיטים ונצלנים, חס וחלילה. הילד חייב להבין שבכל מה שקשור לצרכיו האישיים, האחריות מוטלת עליו. לא נדרוש ממנו לעשות את מה שהוא לא מסוגל, לא נבקש שיבשל את ארוחותיו או שיכבס את בגדיו, אבל את חובותיו האנושיות שהוא כן מסוגל לעשות, עליו לבצע על הצד הטוב ביותר, ולא מגיעה לו על כך שום הכרת הטוב.
2. משותפות במערכת הביתית:
שטיפת כלים, קניות, שמירה על הילדים, הכנת שולחן שבת וכו' – בית הוא מערכת שבה כל אחד תורם את חלקו בשביל כולם. כל אחד מדיירי הבית מקבל את צרכיו בתמורה לתרומתו לבית. אין שום היגיון בכך שחלק מבני הבית יבשלו, ינקו ויסדרו, והאחרים לא יתרמו כלום. חשוב שיהיו בבית תפקידים מוגדרים, שאינם נתונים לוויכוח. על כל ילד לדעת כי הואיל והוא נהנה בבית, הוא גם חייב לתרום, אפילו במה שהוא באופן אישי לא נהנה.
לדוגמה: אין צדק בטענה "למה עלי לשטוף כלים אם לא אכלתי?" צריך להיות ברור כי האחד שוטף את הבית לכולם, האחר מקפל כביסה לכולם, האם מבשלת לכולם והאב מפרנס את כולם – כל אחד בתפקידו דואג לכולם. אוי ואבוי לבית שבו כל אחד דואג רק
לעצמו. הילדים יקלטו שכך עובדת המערכת, ועל כל אחד לתרום בתחומו. ככל שהדברים יהיו ברורים ומוגדרים יותר, כך יהיו פחות ויכוחים. ילד שיש לו אפשרות לערער על ביצוע תפקידו, יתקשה לבצע אותו במקרים שבהם לא נוותר לו לעומתו, ילד היודע שתפקיד הוא חלק מסדר היום, ללא שום אפשרות להתחמקות, יבצע אותו ביתר קלות.
שמעתי פעם המחשה מדהימה לתופעה זו מיהודי חכם. הוא אמר כך: לכל יהודי יש סבלנות לאמירת פסוקי דזמרה מדי יום ביומו, על אף שאמירתם נמשכת בין עשר דקות לרבע שעה. אבל בנוגע לתחנון' יש תמיד ציפייה שאולי יופיע פתאום חתן או מוהל וציבור המתפללים יהיה פטור מחובת תחנון… זאת, למרות העובדה שתפילה זו נמשכת דקות ספורות בלבד. מדוע? כי למה שאנו מחויבים יש לנו חשק וסבלנות, אך ברגע שאנו יודעים שייתכן כי נהיה פטורים מחובתנו, מקבל העניין ממד של קושי בעינינו.
כשנותנים לילד תפקיד קבוע, חשוב לפרט מה בדיוק דורש התפקיד. לפעמים אנו סומכים על התבונה שבילד, ובסוף מתאכזבים. ילד אינו מבין מעצמו, הוא חייב לדעת בדיוק מה הכוונה במילים "לסדר את החדר". חשוב לפרט שזה כולל סידור המיטות, קיפול כלי המיטה, אוורור החדר, טאטוא וכו'. כמו כן, בשלבים הראשונים חשוב לעקוב האם בוצע התפקיד כראוי. כך ילמד הילד, תוך תקופה קצרה, לבצע היטב את תפקידו.
ברור שחובה להתחשב בגיל וביכולות; מסתבר שילד בן שבע הנדרש לבצע קנייה שבועית בסופר, יאכזב בכל שבוע מחדש.
יש גם ילדים שהיכולות הפיזיות, המוטוריות או המנטליות שלהם מוגבלות, והם אינם מסוגלים לבצע את מה שאחיהם או אחיותיהם ביצעו בגילם. יש לשקול אצל כל ילד בפני עצמו, לפי מצבו הוא, מה לדרוש ממנו ומה לא.
למען הסדר הטוב, חשוב שלכל אחד מבני הבית יהיה תפקיד, הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו. מצב שבו רק הטובים או החלשים עוזרים, יוצר מרמור ותחושת ניצול. כל מי שנהנה בבית, חייב גם לתרום, לא מגיע פרס לחמקנים ולעצלנים. יהיו ילדים שיעשו הכל כדי שנוותר על עזרתם, אבל אם נפעל בעקביות ובנחישות, ישתלבו בסוף כולם בעשייה. הכלל המנחה הוא: אף לא אחד יעשה את תפקידך במקומך; החדר יישאר כמו שהוא עד שתחזור מהלימודים ורק אתה תסדר אותו. הקנייה השבועית תמתין בסבלנות עד שתבצע אותה.
גם בחור החוזר מהישיבה, חשוב שירגיש כי יש לו תפקיד בבית, ולא, הוא ישכח מהמושג של עזרה ונתינה זונקודה חשובה מאוד! אם מדובר בבית שבו שורר בלבול בכל הנוגע לעזרה, כדאי בשלב ראשון ליזום אספה משפחתית שבה יחולקו התפקידים, כאשר גם ההורים ייקחו חלק פעיל במטלות. זה יטמיע את חשיבות שיתוף הפעולה בקרב הילדים.
3. עזרה ומעשי חסד:
אלו פעולות שהן מעבר לתפקיד האישי והתפקיד הביתי. בבתינו הברוכים, ברוך ה', תהיינה תמיד מטלות מעבר לתפקידים המוגדרים והקבועים; יש צורך לרוץ למכולת להשלמת קניות, צריך 'מתנדב' להעביר חבילה לבן שבישיבה, נחוץ מישהו שיעזור לסבתא. אלו מעשים שבכל יום.
הצורך הזה מכפיל את עצמו פי כמה וכמה בתקופות עמוסות כערבי חגים, בפרט ערב פסח וערב סוכות או ערב חתונה וכדומה – מים שבהם הבית חורג מהמסלול הרגיל. במצבים כאלו, אם אין אווירה של עזרה בבית, נופל הכל על כתפי ההורים, או על אחד הילדים שבאופיו אינו יודע לסרב וכל עזרתו היא מחוסר ברירה.
חייבים ליצור בבית אווירה שכדאי וחשוב להושיט יד מעבר לנדרש, ולהיפך, כל המרבה הרי זה משובח. החכם הוא זה שמשכיל לעזור, והמסכן הוא זה שמתחמק מכל מטלה. כמו בכל הרגל שאנחנו מבקשים לסגל לעצמנו או לבני ביתנו, לא קונים זאת ביום-יומיים, אלא בעקביות, ובהבנה של חשיבות העניין.
אפילו שאני לא חייב
נקדים נקודהחשובה בהבנת חלקי הנפש. בחלק העזרה ההתנדבותית פועלים כוחות נפש אחרים מאלו הפועלים בביצוע של תפקידים קבועים. כדי לבצע תפקיד קבוע נדרשת הכנעה, קבלת מרות ועקביות, זהו תפקיד שחובה לבצע אותו בכל מצב. אבל כדי להתנדב צריך לגלות כוחות נפש של נתינה, חסד, נדבת לב. לכן תתבצע עזרה כזו רק מתוך חשק ורצון; מי שעושה חסד רק מחוסר ברירה, אינו בעל חסד אלא אדם מנוצל!
בכל בית קיימים ילדים המבצעים את תפקידם בצורה מושלמת, אך בכל הנוגע להתנדבות אינם נוקפים אצבע. לעומתם יש ילדים האוהבים להתנדב בכל עניין, אך דווקא את חובתם המינימלית אינם מבצעים באופן עקבי. זאת, כי כאמור אלו כוחות נפש שונים באדם.
חשוב לפתח אצל הילדים כוחות של חסד ונתינה. חינוך לחסד אינו חיוני רק לתפקוד תקין של הבית, חינוך לחסד הוא חינוך למשהו מהותי בחייו של ההודי. כשחיפש אברהם אבינו ע"ה אישה ליצחק, ביקש אישה שמהותה תהיה חסד, והבדיקה לכך הייתה אם תשקה את אליעזר ואת הגמלים. עלינו לגדל ילדים בעלי חסד, שיהיו אנשי חסד במהותם. גם אם איננו זקוקים לעזרת הילדים, אנו חייבים ליצור הזדמנויות לחינוך לחסד. מחובתנו לחפש דוד או דודה, שכנה או מכרה, הזקוקים לעזרה, ודרכם ללמד את ילדינו חסד מהו. כל אמא מתחננת ומבקשת בתפילה לזכות לגדל ילדים בעלי חסד. היא לא מבקשת שתהיה לה עזרה ברחיצת הכלים ובשטיפת הרצפות, היא מתחננת על ילדיה שיהיו אנשי התורה נקראת בשם 'תורת חסד', ובעצם כל הבריאה מתבססת על חסד הבורא, שחפץ להיטיב עם בחאיו. חסד הוא מהיסודות של הידבקות במידותיו של הקב"ה: "מה הוא רחום אף אתה רחום".
ראינו אם כן, כי בחינוך לחסד טמון עניין עמוק יותר מאשר עצם העזרה בבית.
אבא ואמא יעריכו אותי
ההתייחסות לעזרה התנדבותית של בן המשפחה צריכה להיות מתוך הערכה מיוחדת. נציין מספר נקודות שכדאי לשים לב אליהן:
א. הכרה – חשוב להראות לילד שאנו מעריכים את מה שהוא עשה, ושאנו יודעים שהוא עשה מעבר לתפקידו הקבוע. לא לתת לו הרגשה שהוא ממילא חייב היה לבצע. לדוגמה, כשילד מפתיע ורוחץ את כל הכלים של שבת, על אף שאין זה מתפקידו, יש להגיב בהתפעלות על ההפתעה, ולא לתת לו תחושה שהוא בעצם מילא את חובתו ולא יותר…
ב. התחשבות והערכה – ילד העוזר בתקופת עמוסה כתקופת מבחנים או מושיט יד, תוך ויתור על חוויות חברתיות, יזכה להערכה מיוחדת יותר מילד שעוזר ביום רגיל. כשאנחנו שמים לב גם להקרבה שמסביב ומעריכים אותה, אנחנו מייקרים בכך את המעשה ומדרבנים את הילד להמשיך בדרך זו.
ג. לא נהפוך עזרה לתפקיד – גם אם הילדה שטפה את הבית במשך חודש במקום העוזרת שחלתה, או הכינה ארוחת ערב במקום האמא לאחר הולדת האח, חשוב לתת לה תחושה שאנו מעריכים את טוב לבה בכל פעם מחדש.
ד. גם ההורה נהנה לעזור – כהורים, עלינו לשדר שמחה בעת ביצוע תפקידינו. האב יציין בסיפוק מאמץ מיוחד שהשקיע בתיקון רהיט שעמד להתפרק, האם תציין בשמחה הכנת מטעמים לכבוד החג. ילדים מתרגמים זאת מידית לחלקים שלהם, ומפרשים עשייה למען הזולת כזכות ושמחה.
יש להראות לילדים עד כמה אנחנו נהנים לתת, לתרום ולעזור. צריך לנטוע בהם תחושה שזו זכות לעזור ולסייע. כולנו יודעים שתמונה אחת שווה אלף מילים; אפשר לדבר ולדבר על הערך של חסד, אך כשרואים עשיית חסד בעיניים, ההשפעה עוצמתית הרבה יותר.
וחסד, כידוע, מתחיל בבית. כשרואים בבית התחשבות ונשיאה בעול מעבר לכללים ולחלוקת התפקידים, מעניקים לילד דוגמה שלבית של חסד.
ה. טעם של נתינה – לא לתגמל כל עזרה באופן מידי. חבל לצור בחוויה של נתינה התניה של תגמול; אם ילדים יודעים שלאחר כל עזרה שהיא מעבר לנדרש, הם מקבלים שקל או ממתק, הופכת העזרה שלהם להיות מסחר: עזרה שווה מתנה.
עלינו להרגיל את ילדינו ליהנות מעצם עשיית החסד. נשבח אותם שוב ושוב על החסד שעשו, נציין את טוב לבם, וכך נלמד אותם ליהנות מעצם המצווה.
ו. התנדבות זו זכות – על ילד לדעת, שלעזור בבית – זו זכות! מי שעושה זאת בפנים חמוצות, מאבד את זכותו לעזור. מדהים לראות איך הדברים עובדים. קורה לפעמים שאנחנו מבקשים עזרה כלשהי מילד, והוא מסרב או מתחמק, ואנחנו פונים ומבקשים את אותה עזרה מילד אחר, כדאי במקרה כזה לתת לילד המסרב תחושה שהוא 'הפסיד' את הזכות, ולא תחושה שהאח שהסכים היה בעצם המסכן שנאלץ להירתם ולבצע את המשימה במקומו…
ז. מצווה ולא "ניצול" – חשוב להשתמש הרבה בהחדרת ערך המצווה של העזרה. משפטים בנוסח: "מי מוכן לעשות חסד?" או "מי רוצה לזכות במצווה מדאורייתא?" כשהם מושמעים שוב ושוב, מחדירים בילד את התחושה שאם הוא עוזר – הוא הרוויח מצוות, אין
סיבה שרגיש מנוצל. והכי חשוב: נציין את הילד או את הילדה שזכו במצוה לשבח. "מכל הילדים, שרה אספה היום הכי הרבה מצוות!" (כמובן, אפשר לשדרג את הנוסח לפי גיל הילד.) משפט כזה מכניס שמחה ואושר רב בעשייה. נשבח נעודד ולא נקבל כמובן מאליו את הנתינות והעשיה, שהן "מעבר".
צידה לדרך:
– כשילד סידר את המיטה שלו בבוקר או פינה את הצלחת שלו לכיור בתום הארוחה, לא מגיע לו על כך 'פרס'. זוהי חובתו האנושית.
– ילד היודע שתפקידו הוא חלק מסדר יומו, ללא שום אפשרות להתחמקות, יתרגל לבצע אותו בקלות יחסית.
– גם לבן הישיבה, המגיע הביתה ל'בין הזמנים', חשוב שיהיה תפקיד מוגדר. כך הוא לא ישכח מהמושג "נתינה'.
– אל תוותרו על חינוך הילדים שלכם לחסד! אם אינכם זקוקים לעזרה שלהם, שלחו אותם לעזור לדודה / שכנה / סבא וסבתא. זה חשוב בשביל בניית האישיות שלהם!
– אם הילדה שלכם הושיטה יד ועזרה על אף המבחן בחשבון שיהיה לה מחר, העריכו אותה על כך במילים חמות. זה מגיע לה!
– עזרה בבית עשויה להצטייר בעיני הילדים כ'ניצול' או כ'מצווה'. הדבר תלוי בחינוך שתעניקו להם…
(מתוך החוברת 'עזרה בבית' מבית 'לגדל')