השנה היא תש"ב, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. שואת היהודים מתחוללת במלוא עוצמתה, העולם כולו מסתחרר בהקזת דם, שנראה כי היא רחוקה מלהסתיים. באביב של אותה שנה התארגנה הארמיה השניה של הצבא ההונגרי לצאת לחזית ולהשתתף במערכה לצד כוחות הנאצים. רבע מיליון לוחמים נשלחו אל שדות הקטל, ואליהם צוותו כשישים אלף יהודים עובדי כפייה ככוח עזר.
בין המגויסים היה ישעיהו כהן. הכל קרה במהירות הבזק. יום אחד קיבל צו המחרים את העסק שהקים לסחר עופות וביצים, ואת המשאית ששירתה אותו בהובלת הסחורה, ומיד בשובו לביתו המתין לו צו גיוס לפלוגות הכפייה. לימים תינה את סבלו: "את כל רכושי איבדתי, ואותי לקחו כעבד לחזית".
בטרם הספיק לעכל את מעמדו החדש, מצא עצמו בקרון רכבת שנועד להובלת בהמות, בצפיפות איומה עם מאות יהודים. הרכבת דהרה לכיוון החזית האוקראינית. על היהודים השגיחו חיילים אנטישמיים, שלא פסקו מלבזות את קרבנותיהם בכינויי גנאי, ובאמירות כמו "יש להיפטר מכם, יסודות מזיקים", "איש מכם לא ייצא לחופשי כל עוד הוא חי".
בהגיע הרכבת לייעדה החלו הללו לרדות ביהודים ולענותם ברשעות רבה. הם השגיחו בקפדנות על ביצוע העבודות המסוכנות שהוטלו על עובדי הכפייה. היהודים נדרשו לסלול כבישים, להניח מסילות ברזל, לחפור מלכודות לטנקים, לבנות בונקרים ולהסתכן בהנחת מוקשים ובפינויים. כשהגיע החורף התעצמו הקשיים שבעתיים. הקרקע היתה קפואה, והחפירה בה דרשה מאמץ פיזי גדול. מזג האוויר הקשה הכה ביהודים האומללים. התנועה בשדות המוקשים התנהלה בקושי ולא אחת גרמה לפציעות ואף לאבידות בנפש. הסוסים שניתנו להם, לצורך גרירת עגלות התחמושת, החלו להתפגר. היהודים אולצו למלא את מקומם ולמשוך את העגלות הכבדות בתוך הבוץ והשלג הטובעניים.
כל הקשיים האלה לא גרמו להקלת יחסם של החיילים. הללו נהנו להתעמר ביהודים באכזריות ולהתעלל בהם בכל הזדמנות. לעיתים קרובות גנבו מזון מהאספקה הדלה שנועדה לפועלים, ושלחו את ידם גם במשלוחי המזון שהתקבלו ממשפחותיהם המודאגות שבעורף. לא אחת הלינו אותם תחת כיפת השמים, בלי שום מחסה, בקיפאון העז ששרר בחוץ. בהיעדר ביגוד חם ומזון החלו רבים מעובדי הכפייה לחלות. החללים נפלו זה אחר זה, אווירת נכאים התפשטה בקרב היהודים הנדכאים.
באותה שעה נתגלה הנשק הסודי של היהודים בעלי האמונה. הללו הצליחו להתעלות מעל הקשיים הנוראי, ובזכות הדבקות בהקב"ה הוסיפו לדבוק בחיים. אחד מהם היה ישעיהו כהן. הוא וחבריו הוכיחו חוסן נפשי ועמידות גם כשהייאוש פשה ביניהם.
ביום גשום וקר עמד עוז רוחם למבחן. בחוץ השתוללה סערה והכתה בישעיהו ובחבריו, שעבדו בתיקון כביש באזור רחוק מיישוב. לגופם היו רק בגדיהם הקרועים, שלא הגנו עליהם מפני הרוח והגשם. רטובים עד לשד עצמותיהם עמדו וחיפשו מחסה מפני המטר.
סמוך להם עמד עץ גדול, והם נסו אל תחת ענפיו. אלא שבמהרה הגיעו למקום ארבעה חיילים, שנודעו בשנאתם האנטישמית, הללו לא הביעו שמץ רחמים על היהודים, ובצעקות ובמכות גירשו את האומללים בחזרה לעבודתם.
היהודים רצו בחזרה אל הכביש, חשופים לגשם המכה בזעף. ופתאום נשמעו רעמים אדירים. סערת ברקים עזה התחוללה מעל ראשיהם. החיילים הביטו בלעג ביהודים, והנה, באותו רגע הבהיק ברק בשמים וסימא את עיני כולם. פיצוץ עז החריד את הסביבה, אש התלקחה בעץ שתחתיו עמדו החיילים.
במרחק של כשמונים מטרים משם עמדו היהודים ושפשפו את עיניהם כלא מאמינים – לרגלי העץ שכבו ארבעת החיילים בלי רוח חיים. היהודים ניסו לעכל את גודל הנס שאירע להם, אך לפני רגעים אחדים עמדו הם עצמם תחת אותו עץ, ולא זו בלבד שחייהם ניצלו – מעניהם באו על עונשם במיתה משונה!
לימים זכה ישעיהו להינצל ולעלות ארצה, להקים משפחה ולרוות נחת מצאצאיו. מתוך שישים אלף היהודים שגויסו לשירות העבודה בחזית חזרו ארבעת אלפים וחמש מאות בלבד! כשסיפר ישעיהו לבני משפחתו על תלאותיו ועל הניסים שליוו אותו עד שנחלץ מעמק הבכא, הוסיף:
"בהיותי ילד קטן לקחתני אבי אל הצדיק המפורסם רבי ישעיה'לה מקרעסטיר, שהיה ידוע כבעל מופת. אבי ביקש מהצדיק לברכני. ואכן, זכיתי לברכה מיוחדת, בימים הקשים, כאשר סאת הסבל עלתה על גדותיה, וחשנו כי לא נוכל עוד לשאת את ייסורינו, ליוותה אותי ברכת הצדיק והרגשתי שהיא סוככת ומגינה עלי". ואמנם, על לשונו של רבי ישעיה'לה היתה שגורה האמרה, כי גוי רשע נענש לעיתים במיתה משונה. (תודה לשולח הסיפור, משה כהן, בן המספר).
(הרב צבי נקר, גיליון 'אור הפרשה')