ככל אשר צוה אותו אלקים כן עשה (ו, כב).
הרב הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר וצ"ל, עלה פעם לירושלים עיר הקודש כדי להיוועץ ולשאול ברבו, מרן הגרי"ז מבריסק זצוק"ל.
בהגיעו לביתו נאוה קודש, נעמד להמתין בפרוזדור הכניסה לבית עד שיתפנה הרב, והוא יוכל להתקבל בקודש פנימה. יחד עמו המתין אותה שעה בפרוזדור אחד מגדולי רבני ירושלים זצ"ל, שנצרך אף הוא להידבר עם הצדיק.
בעודם עומדים וממתינים, נפתחה פתאום דלת חדרו של הרב, ותכף נראתה דמות הדרו יוצאת מחדרו בהשקט במתינותו הידועה, ונגש ביראתו הגדולה אל אחד הארונות שבחדר השני, שם פתח את אחת המגירות, שלף מתוכה איזה נייר/מסמך שהוזקק לו, ושוב חזר ופסע טהור לב אל תוך חדרו והתיישב אל שולחנו, כשבכל העת נסוכה על פניו ארשת של 'יראה עילאה' מיוחדת.
לאחר שפנה הבריסקער רב לחדרו, לחש הרב הירושלמי באזניו של רבי משה מרדכי, כשכולו אחוז התרגשות והתפעמות: "האסט געזעהן וואס דא טוהט זיך?" [האם ראית מה קורה כאן?]
יא! [כן!] ענה ר' משה מרדכי ביבושת – וכי מה יש לראות כאן? הרב קם, יצא לרגע מן החדר, שלף משהו מהמגרה וחזר לחדרו, וזה הכל!
חייך אותו רב פיקח ואמר: "דו האסט ניט געזעהן!" [לא ראית!] כשהשולחן ערוך אמר לקום ממקומו – הוא קם! כשהשולחן ערוך אמר לצאת מן החדר הוא יצא וכשהשולחן ערוך אמר להוציא את החפץ מן הארון הוא הוציא, כשהשולחן ערוך אמר לחזור ולהתיישב – הוא התיישב!
לא התבוננת! לא הסתכלת! באיזה דחילו ורחימו הוא מבצע כל דבר! כאשר בכל פעולה שעושה, השולחן ערוך נר לרגליו, והוא שמורה לו לעשות כן!!!"
"ככל אשר צוה אותו אלקים כן עשה"!
***
הרב הקדוש רבי יהושע מבעלזא זצוק"ל היה מגדולי הלוחמים בדורו כנגד תנועות ההשכלה של המשכילים הכופרים למיניהם, אשר הרסו וחיבלו בכרם ה' צבאות. בעקר סחפו אחריהם המשכילים את ליבות בחורי ישראל, צעירי צאן קדשים, שבתמימותם לא הכירו ברעת מזימתם בכל דבר, והלכו שבי אחר פתויי חלקלקות לשונם ושקריהם. הם הראו כאלו רצונם להיטיב את מעמדם של ישראל בעולם, בביסוס מצב הפרנסה וכיוצא בזה, על ידי שידמו קצת אל הגויים ויתחברו עמהם… ואת זדון לבם ותכליתם הסתירו: לעקור לגמרי את תורת ישראל וקדושת ישראל, עפרא לפומיהו.
הרבי הקדוש היה יוצא חוצץ כנגדם בכל עת תמיד, ומגלה את פרצופם האמיתי בעוז. בכל פעולה שניסו לפעול ולהפעיל בישראל, היה מתייצב תכף כנגדם בפרץ, ואוסר להשתתף עמהם אפילו בכלום, בין לטוב ובין למוטב!
כראות ראשי ההשכלה והציונות את גודל נחישותו במלחמתו עמהם, שלחו משלחת של כמה מראשי תנועתם, שינסו לרכך מעט את התנגדותו הגדולה כנגדם.
כשהגיעה אותה משלחת לבעלזא, החלו לבכות על נפשם [בדמעות תנין…] על שמחרימים ומנדים ציבור גדול בישראל! [באותה עת קבוצות אלה עדיין לא פרקו עול תורה בריש גלי, והיו נראים כלפי חוץ כשאר החרדים: באים לבית הכנסת ומניחים תפילין וכו']. טענתם היתה שבגלל המלחמה העיקשת כנגדם, כשהם מוחרמים תמיד לגמרי, וכביכול מופקעים מעם ישראל, התוצאה היא שיהודים רבים וחלשים ברחבי העולם, שכל קישורם ליהדות הוא דרך תנועתם, יוחרמו. אם יוציאו אותם מכלל ישראל, הרי יפרקו עול לגמרי, ויהפכו כגוים גמורים, רחמנא ליצלן.
"ומה אפוא יכולני לעשות למענכם", שאל הרבי הקדוש, "כאשר אינכם נשמעים כלום לדעת תורה ומנסים כל העת לחבל בכרם ה' ולהוציא את התורה מישראל?!"
'אולי' ענו חברי המשלחת ובקשו על נפשם "אולי ניתן בכל זאת לבוא לקראתינו בדבר אחד או שנים, במשהו שאינו חשוב כל כך ביהדות (עפרא לפומיה), ולוותר על איזה מנהג עתיק שאינו מן הדין… ובכך נוכל לכל הפחות להציג איזה שהוא 'הישג' בפני העולם, שהסכימו עמנו גדולי הדור לבטל מעט מן המנהגים הישנים, ולהתחדש מעט ברוח הזמן, להיות 'ככל הגויים בית ישראל', רחמנא לישזבן.
הסביר להם הרבי בתקיפות, שאין ולא יתכן 'דבר שאינו חשוב' ביהדות! ובלתי אפשרי בשום אופן, לבטל חלילה מנהג, אף הקטן ביותר שבישראל, כי מנהג ישראל דין!
אך חברי המשלחת התעקשו והפצירו מאד לבוא לקראתם באיזה ויתור, ולו הקטן ביותר, הם התחננו מאד על נפשם, שבכך יוכלו להציג לראווה את הצלחת ביקורם בבעלזא!
הרבי הקדוש התהרהר עמוקות, ולפתע נעור ממחשבותיו, התחייך קלות ואמר: "מצאתי אולי עצה בעבורכם!
בנטילת הציפורנים, כבר אמרו חכמינו ז"ל (מועד קטן יח.): "הקוברן צדיק, שורפן חסיד, זורקן רשע'. ומנהג חסידים מקדמת דנא, לגרד מטבלת העץ של השולחן מתחתיו שלשה גזירים קטנים, ובהם לשרוף את הציפורניים, וכן מקובל בידינו. [משמרת שלום סימן כ"ד אות ח',] ובכן אולי בזה המנהג נוכל לבוא במשהו לקראתכם, כלפי אותם חסידים השורפים צפרניהם בשלשת גזירי עץ, שנקל עליהם מעט להסתפק אף בשני גזירי עצים… אך צריך אני להתבונן בדבר, ולצלול בעמקי טעם מנהג ישראל קודש זה, ואם ניתן להקל בזה. על כן הניחו נא לי להתבונן בדבר, וחזרו הנה בעוד כמה ימים, ואתן לכם את תשובתי".
המשכילים יצאו מבית הרב בשמחה, שסוף סוף נמצא אולי איזה פתח קטן כדי סדק דק עבורם, לחדור אל תוככי כרם ישראל פנימה. אך לא זמן רב ארכה שמחתם, כי תיכף למחרת עם שחר ציווה הרבי לקרא אליו בדחיפות את חברי משלחת המשכילים. תכף בהיכנסם, החל הרבי לבכות בדמעות שליש, באמרו:
"כל הלילה לא הייתה לי מנוחה ממה שדברתי עמכם אתמול, שצריך לבדוק בטעמי המנהג אם ניתן להקל בו. אך שוב נתתי אל לבי, שאם כך היה נוהג אבי הקדוש זצוק"ל, וכך מקובל בידם של ישראל מפי כמה צדיקים, לשרוף בשלשה גזירים דייקא, הרי שעלינו להחזיק באותה צורה בדיוק כפי שקבלנו מנהג אבותינו בידינו, ולא יתכן בסברות ובחקירות טעמי הדין או המנהג, לשנות ממנו אף כמלוא נימא!
לפיכך לא אתן ולא אניח בשום אופן, לבטל אף לא 'קוצו של יוד' מסדר מנהגם של ישראל קדושים! ולא תהיה לכם שום תחילת דריסת רגל, אף לא במשהו שבמשהו, בדת ישראל קודש, או במנהג קטן ביותר!!!" [עין ספר מנהג ישראל תורה, סימן ר"ס אות ד].
"ככל אשר ציווה אותו אלוקים כן עשה"!
[מתוך 'טיב המעשיות' בראשית ]