"ואצלתי מן הרוח אשר עליך" (יא, יז)
כשלמד סבא רבי מאיר בסלבודקה הזדמן לו לראות כיצד מנקים הכפריים את תרנגוליהם, וכך סיפר: "היו שהיכו את התרנגול במטאטא זרדים… ההכאה הייתה מטלטלת את העוף ומשמיטה ממנו את חלק הארי של הלכלוך, אלא מאי? עצם ההכאה גרמה לתרנגול להצטנף מפחד, ומה שנותר בו מהאבק ומהלכלוך חדר אל תוך נוצותיו, ושוב אי אפשר היה לנקותו.
"והייתה גם שיטה אחרת", תיאר המשגיח, "היו שנטלו את אותם מטות של זרדים והקימו בהם רעש סביב התרנגול. הרעש לא פגע בו, אך גרם לו לזנק ולפרוש את כנפיו, וכשפרש את כנפיו נשר הלכלוך מאליו…"
"עיקר החינוך", היה אבא אומר, "הוא 'ויגבה לבו'. לרומם את התלמיד, להצביע על גדלותו, על הכוחות הטמונים בו, על האור הקורן ממנו, ואז יתנער התלמיד מאליו, יפרוש את כנפיו וידאה אל על".
כאשר עמד הסבא מסלבודקה להקים את ישיבתו, שאל את רבו רבי ישראל סלנטר על מה ישתית את יסודותיה. השיב לו רבי ישראל במילות הפסוק: "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים!"
"כל גדלות האדם של סלבודקה הייתה בנויה על זה", הסביר אבא. "הסבא מסלבודקה ראה שחוסר הערכה עצמית מביא קלקולים רבים, והדרך להתגבר על היא – לרומם את התלמידים".
כל ישותו אמרה לתלמידים: מוסיף והולך!
סיסמה זו נשמעה מפיו פעמים רבות, והתלמידים התחנכו לדרך של גדלות, בבחינת 'מוסיף והולך'.
סיפר תלמיד: "ראש הישיבה פגש אותי במסדרון ושאל אותי: 'נו, לומדים טוב?'
'משתדלים…' עניתי לו.
"ראש הישיבה לא אהב את תשובתי. 'אצל בני תורה אין מצב כזה. יש רק מצב של עלייה או של ירידה!' אמר. "כעבור חצי שנה שוב פנה אלי ושאל: 'נו, איך לומדים?' 'ברוך השם, לומדים טוב', עניתי. "'הו, כבר מפסיקים רק להשתדל…' הפטיר, וכך למדתי על בשרי כי לא די 'להשתדל', צריך להיות 'מוסיף והולך'!"
בכל אדם טמונים כוחות גדולים. אבא האמין בכך בכל ליבו. הוא היה מדגיש את מעלותיו של כל תלמיד ותלמיד, ובכך מרומם אותו – אם בכישרון, אם בהבנה, אם בזיכרון… הוא אף היה מביע הערכה עמוקה להנהגות טובות – התמדה, הארת פנים, חביבות, דאגה לזולת, ומידות חשובות אחרות.
אבא סיפר שבא אליו יהודי חשוב וסיפר על מקרה שבו בזכות שסבא המשגיח הכיר את כוחותיו של התלמיד הציל רבי מאיר את כל עתידו, וכך היה המעשה: בחור בישיבת חברון חצה את הגבולות, והכול סברו שיש לשולחו מהישיבה. אף המספר עצמו טען כך באוזני המשגיח. רבי מאיר שמע את טענותיהם, אך למעשה השאיר את הבחור בישיבה. סבא עמד על כוחותיו וראה מעבר למה שראו האחרים, ואכן הבחור עלה על דרך המלך והקים דורות של בני תורה.
"את נפשי אני חייב לאביך המשגיח", אמר המספר לאבא, "על שלא שמע בקולי להוציא את התלמיד מהישיבה! כמה השכיל לרדת לסוף דעתם של התלמידים, להכיר את כוחותיהם ולגדלם לפי רוחם!"
עמל רב השקיע אבא כדי להכיר כל תלמיד ותלמיד לעומק כוחות נפשו ולהעניק ולתת לכל אחד כפי יכולתו. פיקחותו הגדולה וחכמתו הידועה היו לו לעזר רב בבקשו להכיר כל תלמיד היטב ולכוונו בהתאם לנתונים האישיים שלו.
היו תלמידים שבתחילת דרכם נראה כי אין תקווה שיצליחו מאוד, אך על ידי עמל ויגיעה זכה אבא לרדת לסוף דעתם ולכוונם לגדול בהתאם לכוחותיהם. כך הצליח להעלות תלמידים רבים על דרך המלך, לרומם אותם להיות מצוינים ממש, עד כי חלק מהם נעשו למחנכים לדור הבא.
"ראש הישיבה לא נהג לחלק מחמאות בנדיבות יתרה", סיפר תלמידו ואחיינו רבי בן ציון חדש, כיום מראשי ישיבת סלבודקה בבני ברק, "אדרבה, הוא דרש ותבע מאיתנו יותר ויותר, בהראותו כמה כוחות יש לנו.
"זכורני שפעם באתי לפניו וסיפרתי לו בשמחה על ההספק שלי ב'זמן'. ראש הישיבה הרהר מעט ואז אמר: 'אתה יכול יותר!'
"איני שוכח את התחושה שחשתי למשמע הדברים. סבור הייתי שראש הישיבה ירעיף עלי שבחים, והנה… אך זו הייתה דרכו להחדיר בנו כי אכן אנו יכולים יותר!"
"אל תהיו 'מסתפקים במועט'", היה אבא שב ומדגיש, "היו בבחינת 'מוסיף והולך'!"
גישה זו למד מאביו המשגיח, שפעם כאשר סיפר לו תלמיד בסיפוק כי למד כעשרים דף בחודש וחצי, אמר לו: "ב'חדר' למדנו יותר…"
כן! אפשר יותר!
לבחור שניגש לאבא ובפיו שאלה חזקה על השיעור הכללי, אמר אבא: "גש עם השאלה לבחור פלוני, שתמיד עובד על השיעור. אמור לו ששלחתי אותך אליו. זה ודאי ירומם את קרנו בעיני עצמו!"
כאשר דרש אבא מבחורים 'יותר', היו מהם שהגיבו: "אין לי כוחות ליותר", "בשביל בחור כמוני זה מספיק". לבחורים אלו היה אומר: "אילו היו מבררים אצלי עליך, והייתי אומר בלשון שאתה נקטת – 'הוא בחור בינוני', 'אין לו כוחות', 'הוא לא מסוגל ליותר…' – ודאי היית נפגע וכועס עלי מאוד!
"גם אילו הייתי בא אליך ואומר: 'תראה, לדעתי אין לך מספיק כוחות. אינך יכול ללמוד כל היום, עליך לנוח יותר ולצפות מעצמך לפחות…' אוי, כמה היית נפגע! כמה היית מתרעם. 'איך אומרים לי דברים איומים כאלה?' היית טוען ומתנגד לדברים! והנה – אלו בדיוק הדברים שאתה אומר על עצמך… מנין לך ההיתר לפגוע כך בעצמך?"
אבא היה אומר שיש בחורים שחשים כישלון, שמרגישים שאינם מצליחים, אינם מבינים, אינם מתמידים… וזאת בשעה שהם מצליחים בהחלט! והסביר כי הדבר נובע מדמיון שיצר הרע מכניס בלב האדם במטרה לייאש אותו ולגרום לו להרים ידיים, מתוך מחשבה שהוא חסר סיכוי ממילא.
הוא סיפר שפעם כאשר התחילו ללמוד בישיבה את מסכת יבמות ראה את אחד הבחורים החשובים, רבי משה ב. זצ"ל, ופניו עגומות. כאשר ניגש אליו לברר את פשר הדבר, כאב באוזניו הבחור: "איני מבין את הנלמד. הנה, התעוררה לי שאלה פשוטה! כנראה איני יכול להבין כראוי"…
"הלוא זוהי קושייתו הידועה של רבי עקיבא אייגר בתחילת יבמות!" הכריז אבא בהתרגשות, "כיוונת לקושיא חשובה מאוד, ואתה מרגיש שאינך מבין?!"…
דרך נוספת שנקט אבא כדי לרומם את התלמידים ולהגביהם הייתה דרישתו מהם לדבר בפני ציבור. חשיבות רבה ראה אבא ביכולת לדבר בפני ציבור באופן ברור ורהוט, ועל כן היה מחפש הזדמנויות שבהן יוכלו הבחורים לקנות יכולת זו.
כמובן, היו בחורים שסברו כי דרישה זו אינה בשבילם. הם חשו כי אין להם כוחות לזה, לא ידעו מה יגידו ואיך… והרי יש מציאות של 'אימתא דציבורא'…
"כל אחד יכול!" היה אבא חוזר ואומר, ובכך היה מסר גם לתחומים אחרים.
למשל, כאשר תלמידי שיעור א' היו נוסעים עם אבא לשבת, היה אבא דורש מכולם, אף מהשקטים והביישנים ביותר, לדרוש בשבת.
באחת השנים למד בישיבה בחור שהתקשה מאוד בדיבורו. ניגשו החברים אל אבא וניסו לומר שיש לוותר לו על הדרישה כדי שלא לגרום לו בושה. אבא לא ויתר. גם את הבחור הזה דחף לדבר בציבור, ואף הסביר: 'אביו משמש רב קהילה, ובעזרת השם בעתיד יצטרך גם הבן להיות רב ולמסור שיעורים בפני ציבור!'
כיום משמש הבחור ההוא רב של שכונה גדולה ומוסר שיעורים רבים(!) בפני בני קהילתו. "את היכולת לדבר בציבור", הוא אומר, "אני תולה בראש הישיבה, שהתעקש שעלי לדבר בציבור".
פעם נסעו בני שיעור ב' לשבות בבניין ישיבת 'כנסת מאיר' בראשון לציון. אבא הצטרף אליהם, וכדרכו דרש מכל אחד ואחד לשאת דברים בפני הציבור.
"הייתי אמור לדבר בסעודת יום השבת", מספר אחד מהם, שהיה ביישן מטבעו. "לאחר סעודת ליל שבת ניגש אלי ראש הישיבה ואמר: 'אני מחכה כבר לשמוע אותך מדבר!'
"למחרת בבוקר, לפני הסעודה, שוב אמר לי: 'אני מחכה ומצפה שתדבר!'
"כאשר ראיתי כמה הוא רוצה לשמוע אותי, זה נסך בי ביטחון והקל עלי לדבר בפני הציבור".
מקומו של אחד המתפללים החשובים
מקומו של אחד המתפללים החשובים, רבי אברהם רוזנבוים, בן דודו של אבא, סמוך לעמוד החזן. ממקומו זה יכול לראות ולשמוע דברים שנסתרו מעין כול…
באחת השבתות חל יום השנה לפטירת אביו של אחד הבחורים שסבל מגמגום קל. הבחור קיבל עלייה ל'מפטיר', ולאחר מכן שלח אותו אבא לגשת לתפילת מוסף, כנהוג. הבחור סירב: "בשל הגמגום, מעודי לא ניגשתי לעמוד ואינני יודע היטב את המנגינה".
אבא לא ויתר. הוא עודד אותו לגשת, אך לפני חזרת הש"ץ, התקרב אליו כשחומש בידו, כביכול מעיין בחומש, ונשאר שם במשך כל חזרת הש"ץ, מזמזם מאחורי הבחור את הנוסח ואת המנגינות המקובלות.
לאחר התפילה אמר הבחור לאבא בהתרגשות: "מעולם לא חשבתי שאני מסוגל לכך!"
אבא הנהיג שבני הישיבה יתחלקו לקבוצות וימסרו סיכומי סוגיות בפני חבריהם. בדרך זו רצה להקנות להם את היכולת לחדש חידושים בסוגיא ולמסור אותם בפני ציבור, ויותר מזה – להוכיח להם שהם מסוגלים לכך.
לעיתים אף היה נכנס להקשיב לסיכומים או ל'חבורה' שמסר בחור, כדי לשמוע אותו ולרוממו.
במגוון דרכים היה נותן כוח ורוממות לתלמידים, לעיתים בחר לעשות זאת במישרין, ולעיתים בדרכים עקיפות. סיפר תלמיד שמסר 'חבורה' לקבוצה מהצעירים: "כמה רומם אותי שספרו לי כי ראש הישיבה עמד מאחורי הדלת והקשיב לדבריי! הוא לא אמר לי כלום, אך ידע שאשמע על כך ועצם הידיעה תרומם אותי…"
באחד הביקורים של אבא בישיבה בטבריה ניגשו אליו שניים מהתלמידים הצעירים והגישו לו מחברת חידושי תורה שכתבו יחדיו.
"היום, כשאני מעלעל במחברת, אני בוש ברמת ה'חידושים' וה'קושיות' שהעליתי אז על הכתב", מספר אחד מהם, "אבל ראש הישיבה לקח את המחברת, עיין בה דקות ארוכות, 'דן' איתנו בכמה עניינים שכתבנו ועודד אותנו להמשיך להעלות על הכתב את החידושים שלנו".
הנהגתו זו של אבא התבררה למפרע כאבן יסוד בהתפתחותם של התלמידים האלה!
(מתוך הספר 'גדלות ואדם')