עבודת ה' אינה נפסקת לעולם
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (י, ג)
כבוד ה' – להמשיך לעבוד
הרשב"ם (י, א-ג) מביא מהלך נפלא בביאור הדו-שיח בין משה לאהרן לאחר מיתת נדב ואביהוא:
לאחר ששמע אהרן על מות בניו, רצה להניח את העבודה ולהתאבל עליהם. אמר לו משה: לא רק שתמשיך לעבוד, אלא יתירה מכך – אל תתאבל ואל תבכה! מדוע? משום שזה בדיוק מה שאמר הקב"ה: "בקרובי אקדש – בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש, ולא שיתחלל שמי ועבודתי".
ומה הראיה שהקב"ה מתקדש בעבודת הכהנים? אומרת התורה (ויקרא כא, יב): "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלקיו", משמע שאם הכהן לא יוצא מהמקדש וממשיך לעבוד, הוא מקדש את שם ה'. "ולכך אל תניח העבודה, שאתה כהן גדול, ולא תצא ולא תחלל אלא יתקדש הקב"ה ועבודתו על ידך"
"ועל פני כל העם אכבד – זהו כבוד שכינה, שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו". בזה גופא הקב"ה מתכבד: קרה לאהרן אסון נורא, מתו לו שני בנים, ולא סתם שני בנים, אלא כאלו שהם יותר גדולים ממשה ואהרן, ולמרות זאת הוא מניח את אבלו ועובד את עבודת בוראו!
"'וידום אהרן' – מאבילותו, ולא בכה ולא התאבל!"
כתוב כאן, שהכבוד שמים הכי גדול הוא כשאדם מקבל מכה, ולמרות זאת הוא לא מרפה מעבודת ה', אלא ממשיך בה בכל עוז!
ואכן כך ראינו גם אצל גדולי הדורות.
רבי מרדכי שוואב זצ"ל, מגדולי אמריקה ומי שכיהן כמשגיח במונסי, היה מתלמידיו של רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל בקמניץ.
בספרו "מאמר מרדכי" הוא מספר, שלרבי ברוך בער היה אחיין מצוין ומופלג בתורה ויראת שמים שנפטר בהיותו בן תשע-עשרה. פטירתו הייתה מכה גדולה וקשה לכל המשפחה, והכאב היה גדול ועצום. בעיצומו של הכאב, הלך רבי ברוך בער למסור 'שיעור כללי', ואז שמעו אותו חוזר ומשנן לעצמו את הציווי שנאמר לבני אהרן הנותרים "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו", והוא הוסיף ואמר: "די עבודה מוז וויטר גייט" – חייבים להמשיך את העבודה הלאה!
כעין זה סיפר רבי אליהו לופיאן זצ"ל, שכאשר נפטרה אשת רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל בעל ה"מכתב מאליהו", הייתה זו מכה גדולה מאד לבעלה, והוא היה שבור מאד. כאשר בא רבי אליהו לבקרו, הראה לו את דברי הרשב"ם, והוסיף ואמר: "אל תניח העבודה! אל תניח העבודה!" צריכים להמשיך הלאה!
לולי תורתך שעשועי
רבי יצחק שרייבר סיפר לי, שכאשר נפטרה הרבנית בת שבע קניבסקי ע"ה, שהיתה אשה גדולה עד מאד, היתה זו מכה קשה עבור בעלה, רבי חיים זצ"ל, שהיה קשור אליה מאד.
והנה באה אשה ואמרה שיש לה סיפור יפה מאד על הרבנית, והיא אמרה לבתה, הרבנית צביון, שהיא אינה מוכנה לספר אותו אלא רק אם רבי חיים יתן רשות לספרו.
אמרה לה הרבנית: "איני יכולה לדבר עם אבא אודות כך".
"מדוע?" שאלה האשה.
הסבירה הרבנית: "אצלנו במשפחה כולם יודעים שלא מדברים עם אבא על אמא, כי מיד כשמזכירים את אמא, אבא מתחיל לבכות". גם לרבי חיים הגדול היה קשה, ולא היה זה פלא כלל, שכן הקשר שלו לרבנית היה חזק ביותר.
כאשר סיפרו זאת לראש הישיבה מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, נטל את קולמוסו וכתב: "למחותני מרן שר התורה שליט"א, יקויים בו 'לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי'. א. י. ל."
רבי חיים קיבל את המכתב, התבונן בו במשך חמש דקות, ופניו לא היו לו עוד. "הביאו לי את הרמב"ם הלכות בית הבחירה", ביקש, ולאחר מכן ישב והמשיך לכתוב את ספרו "דרך חכמה".
הוא שנאמר בתהלים (יט, ט): "פקודי ה' ישרים – משמחי לב!"
יהודי אינו אסיר עולם
למרן הרב שך זצ"ל היתה בת מופלגת שנהרגה בגיל ארבע-עשרה, ואביה היה קשור אליה מאד, עד שתמונתה הייתה תלויה ליד מיטתו.
ביום היארצייט שלה, אמר גיסי רבי אברהם צבי טויב שליט"א לגאון רבי מנחם צבי ברלין שליט"א ראש ישיבת "רבינו חיים עוזר": "בוא נרד ביחד לרב שך, בודאי יהיה מעניין שם…"
הם ירדו אל ביתו וראו אותו מהורהר, ואז אמר להם הרב שך: "אני רוצה לספר לכם. כשישבתי שבעה על בתי ע"ה, הגיע רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל לנחם אותי, והוא אמר לי: 'אתה יודע שאצלי קרה אסון דומה!" אצלו היה אסון גדול אף יותר. בתו היחידה שהייתה בשידוכים וכולם חפצו להשתדך עימה, נפטרה כשהיא בת תשע עשרה! "אובער [אבל]", הוסיף רבי חיים עוזר, "'לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי". וסיים: "המקום ינחם אתכם".
"מה הוא אמר לי?" שאל הרב שך. "אסביר לכם: בימי קדם, היו מענים את האסירים הכלואים בבתי הסוהר ביסורים קשים, ומבזים אותם בצורה נוראה ומשפילה. למרות זאת, היה ניתן להיכנס לכלא, ולראות שני אסירים בעלי התנהגות שונה בצורה קיצונית. האחד – נראה כמי שמחכה למוות הגואל בכל רגע, ואילו השני – נראה מחייך לעיתים, ואף אומר דברי מליצה. מה החילוק ביניהם?
הראשון נידון למאסר עולם עם עבודת פרך. הוא יודע שהוא עתיד לחיות חיים עלובים וקשים, ואין לו כל תקוה שמצבו ישתנה באחד הימים, ולכן הוא מעדיף למות. לעומתו, האסיר השני כלוא למספר שנים, והוא יודע שעוד מעט הוא יצא לחפשי. אמנם נכון שיעברו עליו מספר שנות סבל, אך הוא עתיד לחיות עוד שנים רבות ארוכות וטובות כאדם חופשי ומאושר, ועל כן הוא יכול כבר היום לחייך.
זה מה שאמר לי רבי חיים עוזר: יהודי אינו אסיר עולם! הוא נכנס לדף גמרא, ושוכח מהכל. 'פקודי ה' ישרים משמחי לב'!"
זו גם ההבנה במה שכתב הרב שטיינמן לרבי חיים: "יקוים בו 'לולי תורתך שעשועי, אז אבדתי בעניי'!" ואכן ראינו בעינינו כיצד לאחר מכן התגבר רבי חיים על כאבו, קיבל את כולם בסבר פנים יפות, וחיבר עוד ספרים רבים. זהו כוחה של תורה!
קידוש שם שמים הגדול ביותר
בספר "לתתך עליון" מובא ששאלו את רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל: מהו קידוש ה' הגדול שהיה על ידי היהודים שנרצחו בשואה? הרי קידוש ה' הוא כשמאיימים על אדם ומציבים לו שתי אפשרויות: או שאתה כופר בקב"ה או שאני הורג אותך, והאדם מתגבר על הרצון הטבעי לחיות, מקדש שם שמים, ומוסר את נפשו להריגה. אך הנאצים ימ"ש לא נתנו לאיש ברירה האם למות או להינצל, והרגו יהודים רק משום שהם יהודים. אם כן, איזה קידוש ה' יש בזה?
אמר על זה הרב דסלר: זה עצמו קידוש שם שמים הגדול ביותר! רצחו יהודים על ימין ועל שמאל, ולמרות זאת היהודים המשיכו באמונה התמימה ובתפילה, והוסיפו לקיים מצוות במסירות נפש ככל יכולתם. וכי יש לך קידוש שם שמים גדול יותר?!
(רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א -דורש טוב)