ושבתה הארץ שבת לה' (ויקרא כ"ה, א'-ב')
בשונה משאר מצוות התורה, הזכירה התורה במצות השמיטה את מעמד הר סיני. זאת לאור המכנה המשותף ביניהם:
רבותינו אמרו, שהזוכה לקיים את מצות השמיטה כהלכתה דומה למלאך. כך מובא במדרש (ילקו"ש תהילים רמז תת"ס) על הפסוק (תהילים ק"ג, כ'): "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו": "רבי יצחק נפחא אומר: 'גיבורי כח' – אלו שומרי שביעית". יש עוד מקום שבו דרשו רבותינו את הפסוק "גיבורי כח עושי דברו" – בזמן קבלת התורה, שהקדימו ישראל נעשה לנשמע.
כך דרשו במסכת שבת (פח ע"א): "אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב 'ברכו ה' מלאכיו גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו', ברישא 'עושי' והדר 'לשמע'", קדם 'עושי דברו' – "נעשה", ורק אחר כך 'לשמוע בקול דברו' – "נשמע".
מקבלי התורה נדמו למלאכים. הם הסכימו לקבל דבר בלי לשמוע ולבחון את תוכנו – זו תכונת המלאכים. בדרך הטבע, אדם אינו מוכן לקבל 'חתול בשק'… כשמציעים לו דבר מסוים, הוא רוצה לשמוע במה דברים אמורים. לאחר מכן הוא בוחן את הדברים, אם הם נראים בעיניו – הוא מסכים לקבלם. אם אינם נראים בעיניו – הוא דוחה אותם.
עם ישראל שהקדימו נעשה לנשמע וקיבלו את התורה בלי לשמוע מה נאמר בה – נהגו כמעלת המלאכים.
שומרי שביעית – גיבורי כח
ההשואה שהשוו את מקבלי התורה למלאכים – מובנת. מדוע השוו גם שומרי שביעית למלאכים? איזו מעלה מיוחדת יש להם שדומה למעלת המלאכים?
אומר המדרש (ילקו"ש שם): "בנוהג שבעולם, אדם עושה מצוה ליום אחד, לשבת אחד, לחודש אחד, שמא לכל ימות השנה, ודין חמי חקליה בירה כרמיה בירה ויהב ארנונא ושתיק [וזה רואה שדהו שוממה, כרמו שומם – ושותק], יש לך גבור חיל גדול מזה?!".
וכן מובא במדרש (תנחומא ויקרא סי' א): "למה נקרא שמם 'גיבורי כח'? רואה ששדהו מופקרת ואילנותיו מופקרים והסיגים מפרצים ורואה פרותיו נאכלים וכובש את יצרו ואינו מדבר".
כיום, ברוך ה', יש שפע רב. אפשר לקיים בנקל את מצות השמיטה. מייבאים כמויות רבות של פרות וירקות מחוץ לארץ ונהנים מהם בשנת השמיטה. אך לא כך היה בעבר. תנאי החיים הקשו מאד על קיום מצות השמיטה. העניות והדחקות שלטו בכל, בקושי היו חנויות שמיטה-מהדרין.
בטבריה, עיר מגורי בשנות נערותי, היתה חנות אחת של שמיטה-מהדרין. כדי לקנות פרות של שמיטה היה צריך לקום השכם בבוקר ולהמתין לפתיחת החנות. בשעה שש בבוקר כל הפרות והירקות היו נחטפים ונמכרים.
בישיבה בה למדתי בצעירותי, "תפארת ישראל" בחיפה, היו ארגזים מלאים בצלים של שנת השמיטה. שאלתי את ראש הישיבה הגאון רבי מאיר דב רובמן זצ"ל אם אני יכול לקחת מעט בצלים לביתי כדי שאמי ע"ה תוכל להשתמש בהם לצרכי בישול. הרב אישר לי, בשבת הראשונה שחזרתי לביתי הבאתי לאמי מתנה 'יקרת ערך' – שני קילו בצלים! אמי ע"ה שמחה על כך שמחה גדולה כאילו הבאתי לה יהלומים, סוף סוף היא תוכל לבשל את התבשילים הטעימים שלה.
זה היה המצב לפני שנים-שלושה דורות, ואלו בדורות קודמים המצב היה קשה עוד יותר. השדה והפרדס היו מקור מחייתו של האדם. כל השנה היה האדם עסוק סביב עבודת האדמה – זורע, חורש, עודר, משקה, קוצר.
והנה, מגיעה שנת השמיטה, ואז מצוה התורה (שמות כ"ג, יא): "והשביעית תשמטנה ונטשתה", עליך לנטוש את אדמתך, להפקיר אותה. "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" (ויקרא כה, ד). לא יום אחד, לא שבוע, לא חודש. שנה תמימה!
זה נסיון לא קל. אדם רואה לנגד עיניו את שדהו מעלה קוצים ודרדרים. עיניו כלות ולבו נכמר. הוא מרגיש חוסר אונים. אם הוא עומד בנסיון בגבורה – הוא דומה למלאך.
מצות השמיטה מחזקת אותנו בבטחון בה' יתברך בלב שלם. על ידי מצות השמיטה מתחזקת בלב הידיעה וההכרה הברורה, שה' יתברך הוא המפרנס הבלעדי. לאדם עצמו אין מאומה, ואין הוא יכול לעשות מאומה מכוחו, אלא הכל של הקדוש ברוך הוא ומכוחו.
כדי להבין מהי חובת ההשתדלות, שחייב בה האדם, נצטט קטע קטן מה"מסילת ישרים" (פרק כא):
"אמנם מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה הוא הביטחון, והוא שישליך יהבו על ה' לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו. כמו שאמרו חז"ל במאמריהם (ביצה טז ע"א): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה. וכן אמרו (יומא לח): אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא.
כבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל, והגזרה היתה מתקיימת (-גזרת קצבת המזונות שקצבו לו בראש השנה), אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם, "בזעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג, יט), אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להימלט ממנו".
ההשתדלות המוטלת על האדם היא קנס, שקנסו בורא עולם כדי לתקן בזה את חטא אדם הראשון. כבר הליצו בזה חכמי המוסר שלא מצאנו אנשים שמהדרים בקללה, ומשלמים מס יותר מכפי שחויבו… אם כן, יש לתמוה על אותם אנשים המהדרים ומרבים יתר על המדה בעבודה ובהשתדלות, והרי זה רק קנס שצריך לפרוע, ומההשתדלות עצמה לא תבוא לאדם תוספת פרנסה ולא יתר הצלחה.
בהשתדלות מועטת, כל אחד לפי דרגתו, תחול עלינו ברכת ה'.
הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה
בראשית הקמת העיר בני ברק פתח הרב שלמה כהן זצ"ל בית דפוס. כידוע, העיר בני ברק מרובה בסופרים ובחכמים, וכלם באו להדפיס אצלו ספרים. בחסדי ה' הוא הצליח לכלכל את בני ביתו בכבוד.
לאחר מספר שנים פתח יהודי נוסף בית דפוס, מול בית הדפוס הראשון. משפחתו של בעל בית הדפוס הראשון זעמה על המעשה שעשה אותו יהודי, אך אביהם הרגיעם, באמרו שהעיר בני ברק גדולה מספיק לשני בעלי דפוס.
יתרה מזו, הלך רבי שלמה לבעל בית הדפוס החדש, וגילה לו סודות מקצוע. הוא יעץ לו כיצד יוכל ליעל את העסק החדש, ולימדו כיצד להשתמש במכונות. אף הגדיל לעשות, ונתן לו רשימה של כעשרים מפעלים שהזמינו אצלו בעבר עבודות גדולות, ונתן רשות לבעל בית הדפוס החדש לפנות אליהם, כדי שיפנו מעתה הזמנותיהם אליו.
בני ביתו של רבי שלמה לא הבינו מה עושה אביהם. לא די שבא מתחרה וגוזל את פרנסתו, אלא שהוא אף עוזר למתחרה?
אמר להם הרב: "שמעו נא, בני! מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה עד ראש השנה (ביצה טז ע"א). הקדוש ברוך הוא קובע בדיוק כמה ירויח האדם בכל שנה, אלא שצריך לטרוח ולהשתדל מעט כדי לקבל זאת. אם כן, כלום יעלה על הדעת, שיגרע חלקי מחמת שאסייע ליהודי בפרנסתו?
"ועוד, אם יש באפשרותי לפרוק מעלי מעט מקללת 'בזעת אפיך תאכל לחם', מדוע לא אעשה זאת? אדרבה, אני שמח שלימוד תורתי חביב על הקדוש ברוך הוא, והוא פורק מעלי את עול הטורח והפרנסה, כדי שאתפנה יותר לעסק בתורה" ('להגיד' – דברים עמוד 197. ראה אצל החזון איש, אמונה ובטחון פרק ב' שרמז לספור זה).
"הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה" (אבות ד, י). במעט השתדלות תחול עלינו ברכת שמים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים (שם): "אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שההשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו, ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות ובהשתדלות".
כוחה של תפילה
יהודי בגיל העמידה קיבל פיצויים ממקום עבודתו. הוא פתח חנות קטנה למכשירי כתיבה סמוך לבית הספר העירוני, בחשבו שתלמידי בית הספר יקנו ממנו את כלי הכתיבה, וכך ישתכר למחיתו.
בהפסקה נכנס לחנות תלמיד, ובקש לקנות מחק. עלה היהודי על סלם, הוריד חבילת מחקים ממדף גבוה, והושיט לילד מחק. למורת רוחו, הילד הביע אכזבה מהמחק, ובקש לקנות מחק אחר.
שוב עלה היהודי הזקן בסולם, והביא סוג שונה של מחקים, אך שוב המחק לא מצא חן בעיני הילד, והוא בקש מחק אחר. כך חזר הדבר על עצמו במשך רבע שעה, עד שסוף סוף נמצא המחק שנשא חן בעיני הילד.
"המחק עולה שקל וחצי", אמר המוכר היגע.
"שקל וחצי?" קרא הזאטוט, "לא, זה יקר מדי, אני לא קונה".
ביום השני, השלישי והרביעי לא הצליח היהודי הזקן למכור כמעט מאומה, ודאגה עלתה בלבו, כיצד יוכל לקנות צרכי שבת? נשא היהודי תפילה מעומק ליבו לבורא עולם, ואמר: "רבונו של עולם, הרי כתבת בתורתך 'בזעת אפיך תאכל לחם', ואני מזיע ומתאמץ, ולא מצליח להשתכר מאומה. בבקשה, ה' יתברך, רחם נא עלי, והבא לי פרנסתי".
למחרת, ביום חמישי, נכנס תייר מארצות הברית לחנותו של הזקן, ובקש לקנות כמה עטי פרקר, כי הוא חפץ להביא מתנה נאה לבני משפחתו ולידידיו [בעבר, עט פרקר היה נחשב יוקרתי, ועלותו היתה גבוהה]. נענה הזקן בשמחה, ומכר לו תריסר עטי פרקר. כך היה בידו כל סכום הכסף הנצרך לו להוצאות שבת.
לאחר מכן אמר היהודי בלבו: כמה טרחות טרחתי במשך ימות השבוע, ולא השתכרתי כמעט מאומה. והנה, לאחר שהתפללתי שימציא ה' פרנסתי, קיבלתי את כל הכסף הנצרך לי, ללא כל טרחה ויגיעה.
בפסוק בתהלים (קמ"ה, ט"ו) נאמר: "ואתה נותן להם את אכלם בעתו". ה' יתברך נותן לכל אחד ואחד את פרנסתו במדה המדויקת ובזמן המדויק. כל שעלינו לעשות הוא להתחזק להאמין בבוראנו יתברך, שישלח את הנצרך לנו, ובמעט השתדלות תחול עלינו ברכת שמים.
ה' מוריש ומעשיר
אברך אחד רצה לצאת למסחר. הוא שקל בדעתו באיזה עסק כדאי לו להשקיע את חסכונותיו. יודעי דבר יעצו לו להשקיע במפעל בשר, שם יוכל להצליח הצלחה גדולה, שהרי כל בני האדם אוכלים בשר. שמע האברך לעצתם, והשקיע שני מיליון ש"ח במפעל הבשר, בקנית מכונות חדשות, וכדומה.
אנשים רבים הבטיחו שיקנו את הבשר ממפעלו. באמת בתחילה הצליח במכירותיו, אך לאחר תקופה קצרה הפסיקו לקנות ממנו, והוא הפסיד את כל הכסף שהשקיע.
לעומת זאת, אברך שני השקיע מאתים אלף ש"ח, ופתח חנות קטנה ופרח ושגשג. "ה' מוריש ומעשיר" (שמואל א' ב, ז), אין הדבר תלוי בחכמתו של האדם, ולא בשום גורמים טבעיים, רק ה' יתברך הוא שקובע.
יש לך יהלום, תדאג ללטשו!
יום אחד נגש אלי אברך, והתאונן בבכי שבני משפחתו לא מסכימים בשום פנים ואופן שהוא ישאר ללמוד בירושלים. הם דורשים, שיבוא בחזרה לגור בעירם, והזהירוהו שאם לא יעשה כדרישתם, לא יעזרו ולא יסיעו לו כלל.
השבתי לו במלים קצת חריפות, שלא רק שמשפחתו תרכין ראשה בפניו, אלא אף ישתחוו בפניו ויתנו לו כל מה שהוא יצטרך. אך תחילה עליו לעמוד איתן ולא להישבר, ואחר כך יראה שהם יבואו אחריו.
לאחר כמה חדשים שוב נגש אלי האברך היקר, וסיפר שהפעילו עליו לחצים קשים, אבל הוא נשאר חזק ולא נשבר. אמש, כך אמר לי, הודיע לו אביו שהם הסכימו שיגור היכן שלבו חפץ, והם ישלמו מדי חדש את שכירות הדירה. בנוסף לכך קנו לו עופות ובשר ודגים, והבטיחו שידאגו שלא יחסר לו דבר, רק שימשיך ללמוד ולהתעלות.
כשאביו היה פה אמרתי לו משפט אחד: "יש לך יהלום, רק תדאג ללטש אותו". המשפט הזה חלחל בו, ולימוד התורה של האברך היקר נתן את אותותיו, ועשה את פרותיו.
ה' יתברך לא מקפח שכר כל בריה.
(מתוך 'משכני אחריך')