מספר אחד מבתי בית מדרשו של כ"ק מרן אדמו"ר מנדבורנה זצ"ל: "יום אחד, כאשר הזדמנתי לבית מדרשו של רבינו זי"ע לתפילה בציבור, לחש לי הרבי לאחר התפילה כי אכנס אליו בהזדמנות הראשונה שתיקרה לפניי.
"באותה תקופה התחלתי לעסוק בעבודה חדשה במסגרת אגודת שוחטים ומשגיחי כשרות, וזמני היה דחוק. בכל בוקר היה עלי להשכים באשמורת ולצאת לדרך ארוכה צפונה או דרומה, לאחד מבתי המטבחיים בהם עבדתי. לפיכך לא נוצרה לי הזדמנות נאותה להיכנס את הקודש פנימה, וכך חלפו להם ימים אחדים, כאשר טרם התייצבתי לפני הרבי.
"חלף שבוע, ושוב הזדמן לי להתפלל במניינו של הרבי. כאשר אך הבחין בי, קרא לי רבינו על אתר, ושב וביקש ממני, כמעט בתחנונים, שלא לדחות את העניין ולהיכנס אליו בהקדם האפשרי.
"התנצלתי על שלא עשיתי כהוראתו עד עתה, ואמרתי: "גלוי וידוע לפני הרבי שאני ב"ה עסוק בעסקי הפרנסה, ומפאת קוצר הזמן לא איסתעיא מילתא". רבינו השיב לי בכל זאת הוא מבקשני לסור אליו בהקדם, כי עליו לשוחח עימי באורך.
"באחד הימים הבאים קיבלתי פניה ממקום עבודתי, ונשאלתי אם אוכל לקבל על עצמי ליום המחר – נסיעה למשחטה בחדרה, לשם מילוי-מקום תחת עובד אחר אשר ייאלץ להיעדר. נעניתי לבקשה, ובכך שיניתי את תוכניתי המקורית, על פיה אמור הייתי לנסוע דרומה לבית המטבחיים שבבאר שבע. אולם לאחר שעות פנו אליי שוב, כשהפעם הוצע לי מנגד לשוב ולנסוע לבאר שבע כמתוכנן, עקב הצורך שנוצר במקום, כאשר אף השכר יהיה גבוה מהמתוכנן.
"התלבטתי מעט אם לקבל את ההצעה, ולבסוף דחיתיה, מאחר וכבר קיבלתי על עצמי מילוי מקום בחדרה, ולא אביתי לחזור בי מדיבורי. באשמורת הבוקר של יום המחר יצאתי לדרכי צפונה, וכאשר אך דרכו רגלי בשערי המפעל, קידמני ידידי כשהוא נסער כולו, והוא נם לי בזעזוע: "עליך לברך ברכת הגומל!"…
"התברר כי אירעה תאונה קשה ל"ע בדרך בואכה באר שבע, כאשר רכבם של צוות המשגיחים התנגש בעוצמה, ושניים מהנוסעים נספו ל"ע. לא ידעתי את נפשי מרוב תדהמה, ועוד באותו היום התייצבתי בפתח חדרו של רבינו זי"ע, לספר לו על הנס הגדול שאירע עמי.
"אך שמע רבינו את הדברים יוצאים מפי, והוא זינק ממקומו בסערה: "וכי לא ביקשתי ממך ברחמים שתיכנס אלי?!… חשבת שלחינם אני קורא לך?!…
"הרי בדיוק על כך רציתי לשוחח אתך. מזה זמן שאני רואה מידת הדין שמתוחה עליך, ורציתי לדבר עמך מעט דברי מוסר והתעוררות כדי להסיר שטן מלפניך. ואתה לא מצאת לך זמן לבוא…
"ואל המשמש שנכח במקום, הפטיר רבינו מיניה וביה, בעודו מזועזע: "אתה מבין, בסוף עוד יאמרו שאינני משגיח על החסידים"… כזו הייתה ראייתו הזכה של רבינו, ומצודתו הפרושה על עדת מרעיתו".
נדברה נא, וירא תשפ"א