"ומה בקשתך עוד ותעש" (ט, יב)
שמעתי מהרב אלימלך בידרמן שליט"א רעיון מפלא –
הנביא ישעיה (סה, כד) אומר: "טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע".
נשאלת השאלה: אם טרם יקראו כבר אני אענה, הרי שלא היו צריכים לדבר עוד. מדוע ממשיך הכתוב: 'עוד הם מדברים ואני אשמע'? לשם מה כפל הלשון? ומה הסבה שפעם כתוב 'אענה' ופעם 'אשמע'?
אלא, כאשר אדם קורא לה' – הוא זועק מן הלב. על כך אומר לו הקב"ה: אני אענה ואתן לך. זה יקרה טרם יקראו, אני יודע שאתה רוצה מן הלב. אבל יש עוד סוג בקשות – בקשות של 'עוד', של מותרות – אדם רוצה שה' יתן לו רכב, שיהיה לו עשר, שיהיו לו דברים שלא בהכרח מגיעים לו. כשהוא מבקש דברים כאלו – הוא לא צועק, רק מבקש, לכן נאמר לשון דבור – 'עוד הם מדברים', והקב"ה אומר 'ואני אשמע' – אבדק אם זה מגיע לך.
כל זה – אומר הרב בידרמן – קורה במשך כל השנה. אבל בפורים חלים כללים אחרים. בפורים נאמר: "ויאמר המלך לאסתר… ומה בקשתך עוד ותעש". כל פעם שכתוב 'המלך' במגלה הכונה למלכו של עולם. כאן מבטיח הקב"ה: אתן לך גם את הפנוקים, גם את מה שלא מגיע לך. ביום פורים יכול אדם לבקש מאת הקב"ה פנוקים שאינם מגיעים לו, תוספות שעליהן הוא אינו קורא, אלא רק מדבר.
זו המתנה של יום פורים, ובפרט של שושן פורים. אז יש את שיא הקרבה, כמו שהיתה לקב"ה באותו יום שבו נתן לנו את ההבטחה הזו.
אדם צריך לזכר לדבר, לזכר שיש לו אפשרות לבקש פנוקים, ולקבל אותם, כמו ילד קטן שמקבל מעבר למה שמגיע לו. כל מה שירצה הוא יכול לזכות לקבל!
הרב אהליאב חיון שליט"א ספר מעשה מדהים – הוא פגש את הרב שלמה מוסאיוף זצ"ל, שהקים את בית כנסת 'מוסאיוף' בירושלים, ביום פורים, וראה אותו עצוב מאד. לשאלתו מה ארע לו, ספר כי יש לו בן שעזב את ביתו בבוכרה לפני שתים עשרה שנה, בהיותו בחור צעיר. בתכניתו היה לעזב את האמפריה הרוסית ולהגיע לאמריקה, אבל הוא לא יודע אם הצליח לעשות זאת. למעשה לא נוצר ביניהם מאז שום קשר. טלפונים היו יקרי המציאות, וקשרי מכתבים היו קלושים למדי. הוא לא יודע מאומה על בנו, וכלו דואג.
אמר לו הרב חיון: "מה בקשתך במשתה היין, ותעש. הבה נשב לסעדת פורים, ונתפלל שהבן שלך ישוב, וה' יתן לך את בקשתך".
הם ישבו לסעדה, והתפללו.
כעבור שבוע דפק מישהו בדלת ביתו של הרב מוסאיוף. כשפתח לו, ושמע אותו אומר 'אבא', נדהם. הוא לא הצליח לזהות את הבן! לפני שתים עשרה שנה כשיצא מן הבית, היה ללא חתימת זקן כלל, והנה הוא מולו, חי ובריא!
עד מהרה ספר הבן את ספורו הבלתי יאמן: "התגוררתי בחו"ל, והתאמצתי מאד לפרנס את עצמי. לא יכלתי לחשב על ממון נסיעה לארץ ישראל. לפני כשבוע ישבתי במקום כלשהו, וכנראה דברתי בעברית בטון שהצליח להגיע לאזניו של זקן אחד. הוא נגש אלי מיד, ואמר לי: 'שמע, יש לי כרטיס לארץ ישראל, אבל אני לא יכול לנסע לשם. אין לי מה לעשות בכרטיס הטיסה שקניתי. קח אותו, ועשה בו כטוב בעיניך!'.
"כשקבלתי את הכרטיס לידי בחנם, ארזתי את חפצי ונסעתי לארץ ישראל, בתקוה גדולה לפגש כאן את אבי"…
כשברר הרב מוסאיוף בדיוק באיזה יום ובאיזו שעה נגש אליו הזקן, וחשב את הפרשי השעות, התברר לו שהיה זה בפורים, בדיוק בזמן הסעדה…
שתים עשרה שנה הוא לא רואה את הבן, אבל כשהוא מבקש מאת ה' בסעדת פורים, שולח הקב"ה זקן בקצה העולם, שנגש ונותן לבן כרטיס טיסה בחנם…
זה כחו של יום הפורים! גם דברים שאי אפשר בכלל לדמין איך אפשר לקבל, הקב"ה שולח.
מכאן צריך כל אחד ללמד על כחה של בקשה. אפשר לבקש מהקב"ה גם על 'עוד', והקב"ה יכול לתת הכל.
*
"מה בקשתך עוד" – הקב"ה מוכן לתת לנו 'עוד', אפלו מותרות, ובלבד שנבקש כמו שצריך.
יהודי צריך לדעת מה כחה של תפלה רגילה. אפלו דבור הקב"ה שומע! אדם יכול לתפס גדולות ונצורות בבקשה אמתית!
(רבי גואל אלקריף שליט"א- דורש טוב פורים)