לפני שבוע ימים היתה לנו חתונה במשפחה. בשל כל הטרדות והסידורים שכחנו לשלוח להדפיס ברכונים למזכרת מהחתונה, ונזכרנו בזה יומיים אחרי החתונה.
החלטנו שבכל זאת נעשה את הברכונים, כנהוג, כדי שישאר למזכרת למשפחות ולזוג הצעיר. היה אמור שהברכונים יהיו מוכנים ליום שישי, לפני השבע ברכות אחרון שהיה צריך להיות בשבת קודש.
הברכונים כבר היו מוכנים, וכבר היה מודפס עליהם "מזכרת משמחת הנישואין של…", אבל שכחנו ללכת לקחת אותם. כשנזכרנו, הלכנו לבית שבו הכינו את הברכונים, אך לצערנו, בעלת הבית, אשה אלמנה, שהיא זו שהדפיסה את הברכונים, כבר לא היתה בבית.
במוצאי שבת התקשרנו כדי להגיד לה ששכחנו ללכת לקחת את הברכונים, וסיכמנו שאפי' שכבר סיימו את השבע ברכות נעבור אצלה לקבל את הברכונים ביום ראשון בערך בשעה שלש אחרי צהריים, ולשלם לה.
ושוב פעם, שכחנו ללכת לקבל את הברכונים, ונזכרנו בזה רק בשעה שש וחצי בערב, ואז הלכנו לביתה כדי לקחת את הברכונים, אבל היא כבר לא הייתה בבית. צלצלנו אליה, והיא אמרה שתגיע מאוחר יותר.
והנה בתוך כדי השיחה, היא התחילה לצעוק כי שכחה התנור דלוק בבית עם אוכל בפנים, וחוששת שאוטוטו תפרוץ שריפה בבית. אמרנו לה שאנחנו נמצאים למטה בבנין, היא נתנה לנו את הקוד של הכניסה, ונכנסנו, הבית כולו היה אפוף עשן, האוכל היה שרוף לגמרי, אבל ברוך ה' לא אירע שום נזק בבית.
התברר לנו גודל ההשגחה הפרטית, ואת הסיבה לכל האיחורים והשכחה, כדי שנגיע בדיוק באותה שעה שבה היא תהיה זקוקה לנו. אם לא היינו מגיעים באותה שעה, והיא לא היתה נזכרת בזה, ה' ירחם מה שהיה עלול לקרות.