"הבן השמח"
אחד העניינים שבלטו עד מאוד בהנהגתו הקדושה של רבינו הרה"ק אדמו"ר הראשון משטפנשט זיע"א, היתה השמחה. היו היראה והשמחה מהולות אצל רבינו זו בזו ומשמשות בחדא מחתא, בבחינת "וגילו ברעדה".
ואכן, מבין כל האחים הקדושים, בני הסבא קדישא מרוז'ין הצטיין רבינו אדמו"ר רבי מנחם נחום בתור "הבן השמח". כל אימת שנפגש היה עם אחיו הקדושים, היה משמחם ומשרה עליהם אווירת חדווה. (רמנ"ב מעיד ששמע מפי חמיו כ"ק האדמו"ר רמ"ש מבאיאן, בשולחן הטהור בסעודת שמחת תורה תשט"ו, לאחר שרמנ"ב שר ניגון שטפנשטאי).
וכבר ידועה עדותו של אביו הקדוש מרוז'ין עליו: "אלמלא השחוק המורגל על שפתיו מטבע ברייתו, היה בוודאי נשרף מלהט היראה היוקדת בקרבו!". (בית ישראל).
ואכן, חנן הבורא את רבינו בטבע מיוחד של שמחה, אשר התבטאה בין היתר בתכונה של שחוק, כאשר מילי דבדיחותא שגורים על פיו הקדוש. יחדיו, מצננים היו קימעה את רתיחת היראה הנוראה שלפפה אותו תדיר ללא הרף. כך, הוארכו מעט ימי חלדו, עד גיל ארבעים ושש, אך לא יותר. האש העילאית שבערה בקרבו מיום היוולדו, שאפה בכל עוז אל מקור מחצבתה בעולמות העליונים, ואחיזתו בעולם החומרי היתה תלויה על בלימה.
צוחק על גשמיות העולם
על שחוקו של רבינו, התבטא אחיו המבוגר ממנו, רבי אברהם יעקב מסדיגורה: "הוא צוחק על גשמיותו של העולם הזה" (רמנ"ב).
ואילו אחיו הצעיר יותר, רבי דוד משה מטשורטקוב, אשר היה בטבעו בעל בכי דווקא, העיד לאמור: "אחי משטפנשט, פועל עם השחוק שלו יותר מאשר אני עם הבכיות שלי!" (אדמו"ר הרמ"ש מבאיאן).
סוג אחר של שחוק
פעם ישב האדמו"ר הרה"ק רבי יצחק מבוהוש – בנו של אחי-רבינו הגדול, האדמו"ר רבי שלום יוסף מרוז'ין – במחיצת חסידיו, וסיפר גדולות ונצורות על דודו, הוא רבינו. בין הנוכחים, היה אחד שלא התנהג כל כך בחסידות, אך אביו, בזמנו, היה מחשובי החסידים של הרבי מרוז'ין.
לפתע, נענה אותו אדם אל הרבי מבוהוש ואמר: "על אף שחזותי מוכיחה עלי כי אינני חסיד, יכולני להעיד כי את הרבי משטפנשט זכיתי להכיר היטב, עוד בילדותו, ואף עמדתי קימעה על טיבו!"
הדברים שהשמיע הלה, כמבין בטיבם של צדיקים, נשמעו כה רחוקים ממראהו וכל כך לא שייכים למהותו, עד כי באמת התעוררה סקרנותם של כל הנוכחים לשמוע את אשר בפיו.
פתח הלה וסיפר: "בימי ילדותי, נהגתי להגיע עם אביו אל חצרו של הרבי מרוז'ין. מכיוון שאבי היה מן המקורבים, זכיתי אף אני להתקרב אל בני הרבי, וביותר נמשכתי להשתעשע עם רבי מנחם נחום – הרבי משטפנשט, אשר היה בן גילי, ילד קטן, עליז ושובב ומלא מרץ נעורים.
"באחד הימים, היה זה יומא דפגרא – ראש חודש, חנוכה, או כיוצא בכך – קיבל הרבי מעט חופש ממלמדו. כיאה לאופיו השנון, ניצל את הפנאי כדי לבצע חכמה כלשהי שהגה במוחו המבריק. בראותי את מעשהו המוצלח, פרצתי בצחוק גדול.
"באותו הרגע, נעץ בי הרבי – אשר היה עדיין ילד קט – מבט נוקב ומלא תוכחה, ואמר: 'אתה הרי צוחק כמו 'יונגאטש' (נער קל דעת)! אצלי, זו שמחה, יען כי 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו' – אולם הצחוק שלך הוא באופן אחר לגמרי!' – – – מאותו היום" – סיים האיש – "הכרתי אותו היטב וידעתי את מהותו!" (רמנ"ב).
ריקוד ללא הפסקה
השמחה, היתה נר לרגלי רבינו, ואת כל דרך עבודתו הקדושה השתית עליה. אף את עדת חסידיו הנהיג רבינו במידה זו, וכל מעייניו נתונים היו להשרות שמחה על ראשם. את אופן השראת השמחה בחצר קודשו של רבינו והשפעתה על החסידים המסתופפים בצל קודשו, מתאר בן עליה אחד מחסידי רבינו, אשר שהה תקופה ארוכה במחיצתו בשטפנשט, בתור "יושב" בקלויז, זכה להיות מקורב גם במעון קודשו וספג אל קרבו מלוא חופניים מהוד קדושתו.
וכה מספר הוא בכתביו: "היה זה בליל י"ב בתשרי, יומא דהילולא של רבי אברהם ה'מלאך', אבי זקנו של רבינו. לאחר תפילת מעריב, הלכנו כל החסידים למעון קודשו של רבינו, נכנסנו אל הגן שלפני הבית והתייצבנו ליד החלון הפונה אל חדר רבינו. רבינו עמד בחדר קודשו, ליד החלון מבפנים. פנה אלינו רבינו ואמר: "'מה עומדים אתם בכזו מרה שחורה? פצחו בניגון!'…
"מיד פצח אחד החסידים בניגון עליז ושמח, וכל החסידים החרו החזיקו אחריו. לא ארכו הרגעים, והואיל וראינו כי רצון רבינו להרבות בשמחה, התלכדנו במעגל והחילונו לרקוד ליד החלון. רבינו המשיך לעמוד ליד החלון, והרכין את עצמו החוצה אל כל אחד ואחד מן הרוקדים, בזה אחר זה, וחזר ואמר לכל אחד בנפרד: 'חשוב בדעתך, שזכותו של הסבא, ה'מלאך', תעמוד לך!'
"בדיבורי קודש אלו, הצית רבינו שלהבת של שמחה בלבבות החסידים, אשר המשיכו לפזז ולכרכר בכל עוז במשך שעתיים ומחצה, ללא הרף. לאחר מכן שתינו "לחיים", כל אחד קיבל מרבינו מטבע, ושבנו אל הקלויז".
"כמותם צריך לנהוג!"
עוד מספר הלה, כי בכל ליל ראש חודש, נהוג היה כי החסידים ה"יושבים" מגיעים אל בית רבינו עם ראש החבורה בראשם, ורבינו היה מטבע לכל אחד ואחד. פעם אחת, כאשר הגיעו בליל ראש חודש לבית רבינו נאוה קודש, נכח שם אחד ממקורבי רבינו, אשר היה נתון בעת ההיא במצוקה מסויימת, והתאונן מרות לפני רבינו על סבלו וצערו. בעוד על החסידים ניכרה השמחה הפנימית, אשר שרתה גם על חזותם חוצה, בלטה עד מאוד המרירות ששרתה על אותו מקורב, והקרינה אף היא חוצה.
לאחר שחילק רבינו את המטבעות ל"יושבים", נענה אותו מקורב ואמר, ספק בהלצה וספק במרירות: "לחסידים הללו טוב! אכילה, מקבלים הם מבית רבינו; שתיה, מזומנת להם מן ה'תיקונים' שנותנים האורחים (לפי מנהג החסידים, אורחים הבאים אל הרבי מחוץ לעיר, מעניקים ליושבי בית המדרש מעות לשם 'תיקון', כדי שיקנו לעצמם יי"ש ומזונות); והרבי עוד מוסיף להם מדי פעם גם מטבע הגונה. הנה כי כן, להם טוב, ולא חסר להם מאומה!"
נענה רבינו והשיב לעומתו: "אלא מה חפץ אתה, שינהגו אף הם כמוך?! להסתובב ממורמרים ומלאי תרעומת על שמו יתברך, חלילה וחס! אכן, הם צודקים וכמותם צריך לנהוג! לומדים דף גמרא, ושותים מעט יי"ש, ושוב לומדים דף גמרא, ואכן, שוב שותים מעט יי"ש! אך להיות ממורמרים ולהתרעם על על השי"ת, זה אסור!". (מילין סתימין סי' קכ"ג).
('באר בשדה' – מתוך ס' תולדות אדמו"רי שטפנשט – 'ממעיני הישועה' הנמצא בשלבי עריכה בס"ד)
