בתקופת 'מבצע אנטבה' עמד המשגיח רבי שלמה וולבה זללה"ה בהיכלה של 'באר יעקב' ואמר כך: אני מוכרח לומר את האמת אלו שנמצאים שם מסתמא מגיע להם, שהרי יש השגחה פרטית. וא"כ כנראה שזהו העונש שלהם!…"
ומיד המשיך: "אתם בטח תמהים איך אני מגיע לכזו רשעות לחשוב דבר כזה… אלא שזו הרשעות שיש בכל אחד ואחד אם הוא לא מתבונן! ומה עוד שיכול להלביש את רשעותו ב'איצטלא דרבנן' שהוא מאמין בהשגחה פרטית"!
המשיך המשגיח: "רשעות זו אפשר להרגיש בכל פעם שאחד עומד להגיד תהילים ומיד עולה המחשבה: אוי, שוב בא הטרדן הזה לבלבל את המח עם התהילים שלו, והחזן מסיים פרק שלם עד שמספיקים לשבור את ההרגשה הזו ולהתחיל להגיד בכוונה, ואיזו שמחה שהוא מגיע לסוף הפרק ומוריד את קולו כסימן שגמר… ואיזה צער הוא כשמגביה את קולו בסוף כסימן שאומר עוד פרק… והרי זו רשעות שאין כדומתה…"!
וסיפר על רבו מרן המשגיח רבי ירוחם זצוק"ל שנכנס עם גדול אחד לבקר חולה שהיה משותק, וכשיצאו שאל אותם אדם גדול: כמה פעמים אתה מתהפך על מיטתך בלילה עד שאתה נרדם? ולא הבין רבי ירוחם מה רוצה ממנו אותו גדול, עד שתפס שאותו גדול התבונן במצבו של החולה, והבין כמה צער יש לו מהשיתוק שלו! "כך הוא המבט של אדם גדול, ולכן אני חושב שזו הצעה טובה שנתבונן בזמן אמירת תהילים על מצבם של השבויים כדי לשאת בעול אתם".
כיו"ב מספר הרב מרדכי נויגרשל – שהיה באותם הימים תלמיד ישיבת חברון, וכשנודעה החטיפה של המטוס למשגיח הגה"צ רבי הירש פאלי זצוק"ל, הוא נכנס לבית המדרש ואמר פרקי תהילים בבכיות נוראות, כשבני הישיבה חוזרים אחריו פסוק בפסוק. לפתע השתתק קולו לכמה דקות כשהוא גועה בבכי מר והיה זה לימוד לכל בני הישיבה מהו 'נושא בעול עם הציבור'.
למחרת, כשנודע שבחסדי ד' השתחררו החטופים ניכרה על פניו שמחה כאילו אחד מבני משפחתו היה שם.
(מוסף שבת קודש פרשת לך לך תשפ"ד)