"כִּי אֲהֵבְךָ ד' אֱלֹקֶיךָ" (דברים כ"ג, ו')
במקום גדלותו – שם אתה מוצא ענוותנותו.
הענווה, היא תנאי לזכות לקנין תורה. ומה קורה אחרי שאדם זוכה לתורה? אין זה אומר שמעתה הוא רשאי לנהג בגאווה… אם התורה מביאה אותו לידי גבהות הלב וזחיחות הדעת, תורתו נעשית לו סם המוות.
העניו נשאר בענוותנותו גם אחרי שזוכה לתורה, ואדרבה, התורה מעדנת את הנפש. במקום גדלותו – שם אתה מוצא ענוותנותו.
הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל, היה חסידא קדישא. בזקנותו הוא עלה לארץ ישראל, והחל לשמש כמשגיח ומנהל רוחני של ישיבת 'כפר חסידים'.
בצעירותי, כשלמדתי בישיבת 'תפארת ישראל' בחיפה, זכיתי לשמוע אותו כמה פעמים. בחודש אלול היו מביאים אותו לישיבה למסור שיחת חיזוק לקראת הימים הנוראים. כל תלמידי החכמים של חיפה וכן בעלי בתים בוגרי ישיבות, היו באים לשמוע אותו. השיחה שלו נאמרה באידיש. לא הבנתי כל כך את התוכן, אבל די היה במראה שלו, בדיבור שלו, כדי להתעורר ולהתחזק. גם מי שלא הבין את שפת הדיבור, הבין היטב את שפת הלב. הוא היה זועק בהגיה אשכנזית: "יראת שמים!". הזעקה שלו שיצאה מלבו הטהור חדרה ללבבות!
מסופר עליו, שפעם בליל שבת, בעודו משורר את פסוקי "אשת חיל", כשהגיע לפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ", זלגו עיניו דמעות.
בשולחן השבת ישבה הרבנית וכן כמה מתלמידי הישיבה. הם הביטו במשגיח, ולא הבינו מה עורר את התרגשותו עד לדמעות. עד שפנתה הרבנית ותמהה לפשר הדבר. השיב לה רבי אליהו: "כשאני נכנס לבית המדרש כולם קמים לכבודי. אחד הבחורים מסדר לי את הסטנדר, מניח עליו את הסידור. בקריאת שמע שליח הצבור ממתין לי עד שאסיים. הדבר חוזר על עצמו בתפילת שמונה עשרה. כולם ממתינים לי בסבלנות עד שאסיים את תפלתי, ורק אז שליח הציבור מתחיל בחזרת הש"ץ.
"אני זוכה לכבוד מלכים", המשיך רבי אליהו. "אולם כשאני חושב על כך, אני נתקף פחד ואימה. מדוע כולם מכבדים אותי ודואגים לצרכי? כי הם בטוחים שאני אדם גדול, צדיק וירא שמים. אולם אני הרי מכיר את עצמי יותר טוב מכולם, אני יודע היטב את פחיתות ערכי… כאן, בעולם הזה, אנשים יכולים לטעות בי" אמר רבי אליהו. "מתי תוודע האמת? כשאבוא לעולם הבא!
"שלמה המלך אומר: 'נודע בשערים בעלה – בשבתו עם זקני ארץ'. הצדיק יושב בעולם האמת בחברתם של הצדיקים ותלמידי החכמים הגדולים – 'זקני ארץ'. 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה' (ברכות יז ע"א), הם מדברים דברי תורה, והוא משתתף עמם כאחד מן החבורה. אשרי חלקו! אך מה יהיה אתי?!" – זעק רבי אליהו, ואנחה כבדה פילחה את לבו הטהור. "כשאבוא לעולם האמת, יאמרו לי: כשהיית בעולם הזה ישבת ב'מזרח', אם כן גם בעולם העליון נושיב אותך ב'מזרח', יחד עם 'זקני ארץ'. חבורת הצדיקים הגדולים ידברו ביניהם בדברי תורה, ואני? – בור ועם הארץ שכמוני, לא יהיה לי מושג על מה הם מדברים. אני, הקטן והדל בתורה ובמעשים, איאלץ לנשוך את שפתי ולנצור את לשוני. קלוני יתגלה ברבים. בושה וכלימה תכסה את פני, ולא אבכה?!"…
הוא אשר אמרנו: במקום גדלותו – שם אתה מוצא ענוותנותו!
(קטעים מתוך הספר 'משכני אחריך' במדבר)