הרב שמואל ברוך גנוט שליט"א
"וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הַבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ד'" (שמות לה, כא).
ביאר רבינו החיד"א ז"ל: התורה הקדושה מספרת זאת בתור דבר־פלא, שבין כל בני ישראל לא נמצא אף איש אחד, אשר היה במחשבתו או ברצונו לתת תרומה ולבסוף לא הוציא את מחשבתו הטובה לפועל. כל איש אשר נדבה רוחו, הוא התחזק ברצון עז לתרום למלאכת המשכן, אך הוא גם צירף רצון טוב למעשה, ותרם בפועל לטובת הקמת המשכן.
ואכן, כותב הגאון החיד"א, הרי זה פלא עצום, שלא כמנהג העולם, בו מרובים האנשים המואילים לגלות רצון טוב, הם מאד רוצים, אך שגרת החיים מסירה מהם את להט הקדושה והם אינם מגיעים לידי מעשה.
סיפר לי פעם בנו של הגאון רבי יונה יוסף ארנטרוי זצ"ל, רב "קהל עדת ישורון" בבני ברק: "היה בחור כשרוני בישיבה שהתדרדר ואבי זצ"ל הלך למרן הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצוק"ל, שאול מה לעשות. אמר לו ר' אליה שישפיע על הבחור להיכנס אליו, אך הבחור לא הסכים. שאל אבי זצ"ל את רבנו הגדול מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל מה לעשות. קם מרן זצוק"ל ממקומו ומיד אמר להרב אסחייק: "יחזקאל, אנו יוצאים עכשיו, אבל עכשיו!". וכך נסע עם מונית (רק בהלוך… כי זה דחוף, אבל בחזור חזרו באוטובוס…) ומרן זיע"א דיבר עם הבחור במשך 3 שעות, כדי לשכנעו לשוב לדרך הישר!".
זהו מעשה אחד מני רבים על מידת זריזותו של מרן ה"אבי עזרי" זי"ע. אם צריך לעשות משהו – עושים אותו מיד. כי אם נמתין למחר, מי יודע, אולי הרגשות יתקררו, יגיעו עיכובים שונים והדבר לא ייצא לפועל.
הגאון רבי שלמה קניבסקי שליט"א, ראש ישיבת "קרית מלך". מספר על מידת הזריזות ואי הדחיינות של אביו, מרן ה"דרך אמונה" זיע"א: "כשאבא היה כותב מכתב, הוא לא היה מניח אותו בצד כדי לשלוח בדואר מתישהו בעתיד הקרוב. הוא היה מסיים לכתוב את המכתב, מקפל, מכניס למעטפה, מדביק בול ויוצא מיד לתיבת הדואר כדי לשלוח אותו. אני מדבר על התקופה שבה היו לו מכתבים, אבל לא כמו אחרי שהוא מאוד התפרסם שכבר היו מאות מכתבים ביום. כמובן שאז זה כבר היה שונה, והוא היה מרכז את כל המכתבים יחד, אבל בתקופות שזה היה מכתב אחד ביום או יומיים, הוא היה כותב, מקפל, מכניס למעטפה ושולח באופן מיידי".
"זכורני פעם שאבא סיים לכתוב מכתב, והיה בבית אחד מחתניו שעמד לצאת, והציע שייקח את המעטפה כי הוא ממילא יעבור בדרכו ליד תיבת הדואר. אבא הסכים, זה חסך לו זמן והזמן היה יקר מאוד עבורו. אבל אחרי שעברו שתי דקות והוא ראה שהוא מתעכב בבית, הוא אמר לו: 'אה, אתה עדיין לא הולך, טוב, תביא את המכתב ואני אשלח אותו מידי".
"יום אחרי שהתארסתי, אמר לי אבא: 'בוא, אנחנו צריכים ללכת להזמין מזוזות שיהיו לדירה שלך'. עוד לא היה לנו מושג מתי תהיה החתונה, לא היה לנו שום מידע לגבי הדירה בה נתגורר, כמה חדרים יש בה וכמה מזוזות נצטרך לקנות עבורה, אבל אצל אבא זו בכלל לא היתה סיבה לדחייה. צריכים מזוזות ? קונים מזוזות. כחודש אחרי האירוסין כבר נסעתי גם להזמין חליפות אצל החייט, למרות שהחתונה היתה עשרה חודשים אחרי האירוסין זה סיפור אופייני מאוד לאבא זצוק"ל, היתה לו תכונת אופי כזאת, שהוא לא היה דוחה שום דבר אפילו לא ברגע, מה שאפשר לעשות עכשיו עושים עכשיו, אין שום תועלת בדחייה למועד אחר!".
והנה סיפור נוסף שהתפרסם על שר התורה מרן הגר"ח זצוק"ל: באחד הימים עלה רבי משה כהן, הגבאי הנודע של בית הכנסת "לדרמן", לגג, כדי לסדר איזו תקלה שאירעה בדוד המים שבו השתמשו בשבתות.
מרן הגר"ח זצוק"ל הגיע לבית הכנסת כרבע שעה לפני מנחה, וראה את בנו של הגבאי, שאל אותו "איפה אבא שלך?", השיב לו הבן שהאבא נמצא על הגג וגם הוא עולה עכשיו לגג כדי לעזור לאביו. נענה מרן ואמר לו: "תגיד לאבא שלך שאני מחפש אותו. יש לי משהו חשוב לומר לך".
עלה הבן לגג וסיפר לאביו שמרן מחפש אותו. האבא שמע ואמר: "בסדר גמור, תיכף אני יורד למנחה, אגש לרבי חיים ואשאל אותו לרצונו". עודם מדברים זה עם זה והנה מרן זיע"א בעצמו עלה לגג. הגג של "לדרמן" הוא גג די גבוה, צריכים לעלות שלושה מפלסים עד שמגיעים למקום שבו עומד דוד המים. הגבאי נבהל, הוא חשב שיש כאן איזה משהו מאוד דחוף. ומרן אומר להרב כהן: "ראיתי שיש לך בן בגיל השידוכים, הוא עושה רושם של בחור מאוד מיוחד, דיברתי עליו עם רעייתי, ואנחנו חשבנו להציע אולי איזו הצעה כשידוך, נערה שרעייתי מכירה ולדעתה יכולה להתאים. אתה רוצה לקחת את הפרטים ולברר?"…
רבי משה כהן כמובן מאוד שמח לקבל את המחמאות וגם לשמוע את הצעת השידוך, אבל הוא לא הבין מה כל כך דחוף, "בעוד עשר דקות מתפללים מנחה", הוא אמר למרן הגר"ח, "הרב יודע שאני לא אפסיד את התפילה וממילא הוא יפגוש אותי בבית הכנסת. למה הרב היה צריך לטפס על הגג רק כדי להציע לי שידוך?". ענה לו מרן זצוק"ל: "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. להציע שידוך זו מצוה, ומצוות לא דוחים למועד אחר. מקיימים אותן ברגע הראשון שהדבר מתאפשר!".
לכל יהודי ישנם רגעים בהם הוא מתחזק מאד לדבר מצוה, לחשקת התורה, למעשה מצוה, לחסד, לחיזוק באיזה ענין, אך בהתחלה הוא "רוצה מאד". בהמשך הוא מתקרר בדעתו ורק "רוצה", ובהמשך הוא רק "רוצה לרצות"…. כאשר אנו מתחזקים, כך הודו גדולינו, עלינו לתפוס מיד את הרגע. לא להמתין שנתקרר ברוחנו ונמשיך לחיות ללא החיזוק. התחזקנו? נעשה את זה מיד, בזריזות, מבלי להחמיץ את השעה. כי הנסיון מוכיח שרצונות ומאווים לחוד ומעשים לחוד.
(יתד נאמן, יום רביעי כ"ו אדר א' תשפ"ד)