"מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ"
בפרשת השבוע הזה, פרשת יתרו, אנו קוראים על היותינו עם קדוש, כאשר בסוף הפרשה מסביר לנו הקב"ה כיצד עלינו להקים משכן ולהקריב לו קרבנות בביתו, במשכן. כולנו מכירים את הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כולנו גם שמענו על דרשת חז"ל המפורסמת של "בתוכו" לא נאמר, אלא "בתוכם"- בתוך כל אחד ואחד"….
שמענו את "דרשת חז"ל" הזאת בכל פעם שפרשת תרומה משמשת ובאה ובכל פעם שבונים בית חדש והדרשן בטוח שאת המדרש הזה עדיין איש אינו מכיר, והוא אומר אותו בפאתוס, בפעם האלף…
אבל זהו, שזאת לא דרשת חז"ל.
מקור הרעיון הנפלא הזה נמצא באלשיך במספר מקומות. רבנו האלשיך (שמות פרק לא) כותב כך: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כי בתוכו לא נאמר אלא בתוכם שהוא כי היכל ה' הוא האדם וממנו יתפשט אל המשכן". השכינה בונה משכן בלבבו של כל יהודי ואנו צריכים לפתוח את הלב ולהכניס את השכינה הקדושה, כביכול, אלינו פנימה. הבית הפרטי שלנו אמור להיות בית של תורה, בית שהקב"ה שמח להיות בתוכו, לנטוע בו את משכנו.
אוירה חיובית ושמחה בבית
הגה"צ רבי אביגדור מילר זצ"ל נודע כאחד מגדולי מחנכי ארה"ב. הוא שימש כמנהל הרוחני של ישיבת רבנו חיים ברלין, אך גם לימד שנים רבות ב"בית יעקב", כתב ספרים רבים והרצאותיו נשמעות עד היום בשקיקה בכל רחבי העולם היהודי. וכך כותב הרב מילר זצ"ל: "אם זקוקה האם לפרוק מתחים תעשה זאת לא לעיני ילדיה. אלא לאחר שיעזבו את הבית, תתקשר לאחותה או לחברתה, אך עליה להקפיד שילדיה לא יהיו עדי שמיעה למכאוביה. זו בחינת חכמת נשים. אם המבקשת לבנות את ביתה, תימנע מאוירה של תלונות, ראיית שחורות ופסימיזם. גישה של פסימיות וראיית שחורות, היוצרת תחושות של אומללות, אף היא נלמדת בבית. האומללות מדבקת, ראיית שחורות אף היא תכונה נרכשת שעלולה להשפיע על כל חייו של הילד ולהרוס אותם. ילד השומע כי הגשם הוא תופעה לא רצויה, מפריעה ומאמללת, הרי כל חייו יחוש עגמת נפש כאשר יראה גשם.
אם ישמע אמא אומרת בחדוה: איזה יופי, יורדים גשמי ברכה. כמה טוב הגשם לעולם, הוא יתרגל לגישה חיובית לגשם ובכלל. או למשל, התייחסות אנשים למזג אויר של רוחות בדרך כלל היא: כמה נורא, מתי יפסק הסיוט הזה. באמת, הרוח מועילה: היא מקילה על הנשימה, מביאה גזים מועילים לטיהור האויר וריענונו. הרוח מביאה בדרך כלל אויר קריר ונעים. היא עוזרת לצמחים ולאילנות. הגמרא אומרת (תענית ג:) שאי אפשר לעולם בלי רוחות. כשהילד שומע שוב ושוב כי הרוח היא טובה, היא מועילה, חסד שגומל עמנו השי"ת, הרי בכל ימי חייו, בעת נשיבת רוח, ידע להודות ולהלל לבורא על חסדו. אולי הוא לא יזכור כי אביו ואמו אמרו לו זאת בילדותו, אבל הוא למד והפנים את הגישה".
"גם התבוננות במשפחה עשויה להיות התבוננות שונה: כמה משמח כאשר ישנם אחים ואחיות, נאמר לו. גם אם הילד לא חשב על דבר טבעי זה, אחים ואחיות, כדבר טוב, מעתה ילמד לחשוב כך. אם לא כן יראה הילד באחיו – מתחרים. כן בדרך זו ניתן להאיר לו כל דבר שבסביבתו: קירות הבית, כמה טוב שיש קירות לבית, שאם לא הם היה חודר הקור והגשמים. כיור בבית: פעם לא היו ברזים בבית, וכדי לשאוב מים נאלצו ללכת אל הבאר. היום יש מים הזורמים ללא הגבלה. רק אם ישמע זאת מאיתנו, ידע להעריך את מה שיש לו.
יש לחזור בווריאציות שונות וללמד את הילד עד כמה החיים הם טובים ושמחים. שהילד יתרגל לראות כל דבר באור שמח, יחיה בשמחה, ויתרגל לראות כל דבר במשקפיים ורודות. הגמרא אומרת (סוכה נו:) שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאמיה. מה שהילד מדבר בשוק, הוא שמע מאביו או מאמו. ההורים מלמדים את הילד מה לחשוב. המחשבות הן היסוד של האדם, הן משפיעות על חייו, על בריאותו הפיזית, על בריאותו הנפשית ועל אושרו. ואדם שמתרגל לחשוב מחשבות טובות וחיוביות, הופך את חייו למאושרים ומתוקים".
הגאון מוילנא זצ"ל הורה לרעייתו לגדל את בניהם בנחת רוח ובסבלנות. מרן הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל מציע להורים ולמחנכים להשתלם בעצמם במידת הסבלנות ואורך הרוח, בהסבירו כי אם ירצו הם שדבריהם יתקבלו בהבנה, עליהם לדבר בנחת, מבלי לכעוס, להקפיד או לאיים. הוא מצטט את המשך דברי אגרתו של הגר"א מוילנא, הכותב ש"ואל יכביד המלמד את עולו עליהם כי אם בנחת, כי הלימוד אינו נקבע באדם כי אם ביישבו ובנחת", והוא ממליץ למחנכים לרסן את עצמם באופן שגם כשהתלמיד מדבר אליהם בעזות, בחוצפה או בכעס, אין לצעוק עליו ולהענישו, אלא לומר לו בנחת רוח ובאהבה: "אתה מאבד את מעלותך בהתנהגות זו", ולהמשיך ולומר לו את אותו הנוסח, או בנוסח דומה, בכל פעם שאירוע כזה חוזר על עצמו, ולא יותר. "דיבורים אלו יפעלו את פעולתם יותר מן הגערות ודומיהן"
לקנות עם הילדים ממתקים לשבת
חלק מהווי בית יהודי שורשי הוא קיום המצוות בבית. כדי להנחיל טעם ומתיקות במצוות המתקיימות בין כתלי הבית, לא מספיק לדבר על זה שהמצוות מתוקות, אלא בעיקר צריך לקיים אותם עם הילדים במתיקות. וכך הורה לנו רבינו מרן הגרא"מ שך זצ"ל, בשיחתו לפני הורים: ראוי להקדיש שיחות ופעילות במטרה לעורר הרגש לחביבות מצוה… כי העיקר הוא רגשות הלב תענוג וחיות שמשקיעים בקיום המצוות, ורחמנא ליבא בעי. ויותר ממה שהשיחות משפיעות, משיגים השפעה חזקה מיוחדת ע"י השיתוף שמשתפים בפועל את החניך לקיום המצוה בכל תכלית ההידורים, ובשמחה של מצוה, אם בענייני המצוות שבין אדם למקום כמו ארבע מינים סוכה ומצה וכד', ואם בענייני מצוות שבין אדם לחבירו, כמו לגמול חסד וכדומה" (מסורת החינוך עמ' מו).
כ"ק הרבי מסלונים זצ"ל (עפ"י נתיבות שלום נתיבי חינוך עמ' ח')כדי שהחינוך בדורנו יעמוד בסימן של "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'", עיקר פעולת ההורה והמחנך בזמננו צריכה להתרכז בנקודה זו, להחדיר בילדים שלנו את מתיקות התורה, בצורה שתגרום להם להרגיש בפועל שכל תענוגי החיים הם כאין ואפס לעומת התענוג העילאי הזה. וגם בענייני עבודת ה', החינוך בדרך עילאית מעורר בנפש התלמידים את תחושת התענוג והאושר בעבודת השם, בקיום כל מצוה בהידוריה, ובהרגשת אור שבת קודש, עד שמרגיש כי אין בעולם אושר גדול מזה. ואם כי דרך ארוכה היא, ודורשת עבודה רבה, הנה גם דרך קצרה היא, כי אחרי שמדליקים בחינוך את האור, השלהבת עולה מאליה, כל היצרים האפלים – שהמחנך התורתי משקיע כוחות כבירים על מנת לעקור אותם – אין להם אחיזה אלא בזמן שנשמתו שרויה בחשכה, כמו שכתוב "תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשֹ כָּל חַיְתוֹ יָעַר", אבל מיד כש"תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ" בנשמתו, מיד "יֵאָסֵפוּן" – יעלמו כל כוחות הרע
המחנך רבי יחיאל פליסקין שליט"א מציע לקנות עם הילדים מאכלים לשבת, לשתף אותם בשיקולי הבחירה, לומר להם ש"אמנם הממתק הזה יקר בכמה שקלים, אבל הוצאות שבת חוזרות", ואז הדברי תורה מומחשים ומאומתים לו יותר כי זה תוך כדי פעולה, בשעת הקניה אומרים 'לכבוד שבת קודש', ויש אומרים שבאמירה זו מקיימים מצות עשה מדאורייתא של 'זכור את יום השבת לקדשו', מספרים לו על שמאי הזקן שהיה קונה כל השבוע מאכלים טובים לכבוד שבת וכשהיה מוצא נאה הימנה היה אוכלו. (רק שהילדים לא יבקשו ליישם את זה, ויאכלו את כל הממתקים לפני שבת…).
"גם בבית ביום שישי", אומר הרב פליסקין, "אני יודע שזה יום קשה כולם מתעצבנים מדי פעם גם אני, אבל מה שיכולים להוסיף חצי שעה של שמחה, רבע שעה של שמחה, איזה שיר וניגון תוך כדי, להגיד לכבוד שבת קודש, להגיד לילדים את דברי השל"ה הקדוש שכשאומרים לכבוד שבת קודש זה עושה את האוכל לא רק יותר קדוש אלא גם יותר טעים. אבא יכול לשתף את הילדים באפיית מצות, לצאת עמהם לקניית ארבעת המינים ולשתף אותם בשיקולי הבחירה, וכן בשאר המצוות. והכל במאור פנים ומתוך חביבות של מצוה, כך שהילדים ירגישו בכל ישותם כי הכנת המצוות וקיומן הם דברים משמחים וממלאים באושר. בחנוכה האחרון אמר לי אברך ששיניתי לו את כל החנוכה. הוא הלך יחד עם הילדים לקנות פתילות ושמן, שיתף אותם בשיקולים, בדרך הביתה הם התווכחו מי יחזיק… וגם בבית, שם את החנוכיות שלהם בראש שמחתנו, אמר עמהם לפני כן לשם יחוד, אחרי כן שרו ורקדו יחד. כל החנוכה שלהם השתנה, ולא בגלל דמי החנוכה"….
סיפר אחד מבני משפחתו של הגאון הצדיק רבי משה הכהן קופשיץ זצ"ל, ר"מ בישיבת קול יעקב ורב ביהכנ"ס חניכי הישיבות רוממה בירושלים, שהיה סח להם מדי שנה כמה חודשים טרם בא חג הפסח, איך שמצפה ומשתוקק הוא כבר להחזיק את המצות, ועל אחת כמה וכמה משתוקק לקיים כבר את מצוות אכילת הכזיתים. וכשהגיעו המצות לביתו בערב פסח, תפס אותם בידו וחיבקם ונישקם, והחל רוקד וצוהל בכל עוז, "הי המצה… הי המצה"…
רק נגענו בנושא כה ארוך ומורכב. תן לחכם ויחכם עוד…