זוג פלורסנטים בוהקים מהתקרה. אור קריר, יעיל, כמעט כחלחל. חדר עטוף ספרים. שולחן סגפני צפוף, ועליו ערימות-ערימות גיליונות כתובים, ערוכים בכתב-ידו הצפוף, העגלגל, של בעל הבית. מסכת שבת פתוחה בפרק רבי אליעזר דמילה. לצידה ספר 'תשובות והנהגות', האחרון בסדרה, ובעיקר גליונות. גליונות נייר כתובים, לכל אשר תשא העין.
זו השעה החמישית שאני עוקב אחריו, רָכון כך על גבי השולחן, נבלע בפינתו. עיניו ממוקדות בעט הבלוגרף שבידו. עט פלסטיק של 4 שקל שיסלול חכמה לדורות, ויאיר מוחות לרבבות. מעליו תלויה תמונתו של סבא-רבא, אור שבעת הימים מרנא הגר”א. תמונה דהויה, לא התמונה המפורסמת. גם התמונה הזו היא חלק מהאמת הנוקבת היצוקה ביסודות החדר. "בידנו עדות מהימנה", סיפר לי רבי משה אחר כך, "עדות מכלתו של הגר”א שהתמונה הזו היא התמונה המדויקת של הגר”א". כאילו הייתה גם התמונה הזו ריאה-נקובה שנשטחה על שולחנו ונמצאה כשרה. מאוחר יותר נלמד שמושגים 'כנראה', 'בערך', מופקעים מעולמו הבהיר.
דלת החדר סגורה כמעט כליל. אני מציץ בעזות אל מרווח הפתח הצר. עט הבלוגרף עולה ויורד, גיליונות מתמלאים. כתיבת חידושים היא מצבו הטבעי, ודממה שְׁלֵווה יורדת על הבית. פניו של רבי משה הופכות בעת כתיבתו מזיגה מרהיבה של שלווה ודריכות. נפשו נספגת בתהליך הכתיבה. "נפשאי כתבית יהבית". למרות מעמדו המרכזי ב'עדה החרדית' הקנאית, אין שום 'סימן קריאה' נלהם בחייו. גם הליכות-הקנאות שלו מנווטות, נינוֹחוֹת. חלק מהבהירות האופפת את עולמו.
הוא עוצר פתאום את שטף הכתיבה. עננה קלה מקדירה את פניו, והאווירה בחדר מתחדדת. נכד נכנס, מציב על השולחן כוס תה מהול בחלב. מורשת אנגלית שנותרה מבית אבא בלונדון. האיזון הדק על השולחן מופר; צלחת זכוכית נשמטת מבין ערימת הגליונות, נוחתת ארצה, ומתנפצת בשאון. רבי משה אינו יודע ואינו רואה. הוא נותר באותה תנוחה. ראשו זקוף מעט, מוטה לחלל, אפוף מחשבה.
בן משפחה אחר נכנס בבהילות לחדר. מעביר לסבא שאלה חשובה מטעם בית הדין בלונדון. רבי משה עונה בשלווה, תוך כדי כתיבה. מבטו נותר ממוקד. הוא מקשיב לשואל, עונה, מסביר, אבל העט שלו שועטת תוך כדי דיבור על גבי הגליונות.
(מתוך עלון 'הלכות והנהגות' ממרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א)