שבת שמחת-תורה תשפ"ד תיזכר לָעַד כיום בו פרצו פרעות נוראיות בדרום הארץ.
כמה ת"ח העבירו לנו קטע המתעד את הפרעות שאירעו בשמחת תורה לפני 104 שנים, בשנת תר"פ, וסיפורי מופת על הסבא מנובהרדוק המלמדים על הבטחון והאמונה הבלתי-מעורערים בבורא עולם. חשוב לציין שלא תמיד אפשר ליטול דוגמא מהמעשים ההרואיים של הסבא ותלמידיו, אבל כדאי להתבונן ולראות את שמחתו ושלוות-הנפש הגדולה של הבוטח בבורא עולם.
המדובר היה בזמן בו התרחשה המהפכה הגדולה במדינת רוסיה, כאשר ממשלת קרנסקי הזמנית שהוקמה אחרי מפלת השלטון הצארי ירדה מעל הפרק, ובמקומה באו הבולשביקים והשתלטו על חיי המדינה בכוח הזרוע והטילו אימה על כל הסובב. חשכה גדולה נפלה על כל יושבי הארץ.
וכמובן, פחד גדול נפל על בני העם היהודי, שאמנם זכו לנשום לרווחה במשך זמן קצר, והשליטים החדשים העמידו פנים כדורשי טובתם, אבל עד מהרה הופקרו לביזה ולמשיסה. החלה תקופת אופל שכמותה לא ידעו אבותינו ואבות אבותינו. הריסת החיים האזרחיים והכלכליים, הֶרֶג המונים, נישול כל בעל רכוש מכל נכסיו, הרעבת האזרחים והתמוטטות יסודית בכל שטחי החברה, והכל בשם הצדק הסוציאליסטי. מלבד כל זאת החלו רדיפות דת איומות: כל בתי הכנסת נחרבו, ומרבית הרבנים ומורי ההוראה הושלכו אל ארץ גזירה, או הומתו במיתות משונות, נגזרו גזירות אכזריות על קיום התורה והמצוות כדי לעקור את עם ישראל ואמונתו מן השורש.
בין-לבין קמו כנופיות מרצחים אשר התנגדו למשטר הקומוניסטי החדש, ואשר יצאו כביכול ללחום נגדו בעודנו בראשית צעדיו. אבל עיקר פעולתם התבטאה בעריכת פוגרומים בכל ערי היהודים ומושבותם, להרוג ולאבד לבוז ולהתעלל. האויבים הצמאים לדם, נתנו פורקן ליצריהם המשתוללים ולמרדנותם כלפי השלטון החדש בשפך דם יהודי טהור על לא עוול בכפם.
השרידים היהודים מן העיירות הקטנות נמלטו על נפשם לעבר קייב, העיר הגדולה, כשהם מקווים למצוא בה מקלט בחסות ההגנה המקומית. אבל כוס התרעלה לא פסחה גם על יהודי קייב.
ביום חג שמחת תורה של שנת תר"פ, החג האחרון לחייו של הסבא מנובהרדוק זצ"ל, השתלטו קלגסי כנופיית המרצחים על קייב, וערכו בה פרעות, עד שנהפך יום החג לתוגה גדולה בכל בתי ישראל. קול משק כנפיו של מלאך המוות נשמע בחוצות העיר הגדולה, מאכלת הדמים נשלפה מתערה. הצוררים ערכו בעיר טבח דמים אכזרי, ועברו מבית לבית כשהם שודדים ובוזזים ורוצחים נפשות נקיות ללא חמלה.
שכנים רבים שהתגוררו בקרבת מעונו של הסבא מנובהרדוק וישיבתו, באו להסתתר בביתו, מתוך הרגשה של בטחון ואמונה שבזכותו לא יאונה להם כל רע. מן הרחוב הגיעו הדי יריות וזעקות מחרידות. גם האנשים בתוך ביתו של הסבא, קפא דמם בעורקיהם מרוב פחד. אולם הוא עצמו לא התרגש מכל מה שקורה, והורה לתלמידיו שיערכו את ההקפות כדת, וישישו בשמחת התורה כאילו לא אירע דבר. וכדי שלא להרגיז את האנשים הנפחדים, ציווה עליהם שיחלצו את נעליהם וירקדו בגרביים לרגליהם.
אף הוא עצמו יצא לרקוד עם ספר התורה בידו מתוך התלהבות רבה, והיה מנגן בדביקות עילאה את המילים: 'אם תחנה עלי מחנה וכו' בזאת אני בוטח', כשעיניו זולגות דמעות חמות. אחר כך עמד לקדש על היין כמצות החג.
באותו רגע חלפו הפורעים מתחת לבית. למרות כל אמצעי הזהירות שננקטו, קול השירה והריקודים הגיע לאזני האויבים, אך הם לא עלו למעלה, ורק ירו ברוביהם אל תוך הבית. כותב-הקורות מספר שכעבור שנה התקבל לישיבת נובהרדוק כתלמיד צעיר, וראה במו-עיניו את החורים בדלתות הבית שניקבו כדורי הפורעים.
בהישמע היריות, כל הנוכחים השתטחו על הרצפה, זולת הסבא זצ"ל, שלתדהמת כולם הוסיף להחזיק בידו את כוס הקידוש, ולא קם ולא זע. ואפילו ידו לא רעדה כדי ניע קל, ומן הכוס המלאה ביין לא נשפכה אפילו טיפה אחת! והכל הודות לאומץ לבו ובטחונו המופלא בחסד השי"ת! הוא היה אומר באותם הימים שלכל כדור יש כתובת משלו, והמאמין לא יחשוש ממאומה. אך הפחד הטבעי של כל אדם נובע מתוך עצבנות, ומרוב אהבת עצמו! הליכותיו בקודש של הסבא מנובהרדוק שימשו אז בבחינת הוראת-דרך לתלמידיו ולכל חניכי ישיבות נובהרדוק, אשר חרף כל הפורענויות ואימי-הבלהות המשיכו לקיים את סדרי התורה והתפלה כמו בימים כתיקונן. עד שהיו קרובים ורחוקים מתפלאים ומשתוממים על גודל גבורתם הרוחנית של התלמידים ורבותיהם, שהמשיכו להחזיק מעמד בתקופה קשה זו, למרות כל הזעזועים והניסיונות.
זה לא היה קל. בכלל לא. דרכם לא היתה סוגה בשושנים. אבל גיבורי-רוח אלה בָּזוּ לכל הקשיים וההפרעות, הקריבו את טובתם ונוחותם הפרטית על מזבח התורה, והגבירו פעלים לתורה! הימים היו ימי הרג וחורבן, הדרכים השתבשו ע"י גייסות וכנופיות
צחים שהשתוללו בכל רחבי רוסיה העקובה מדם, וגם אנשי המשטרה לא יכלו להשתלט עליהם.
המצב היה קשה ללא נשוא. והנה הופיעו ה'משחררים', חיילי הצבא הסובייטי, שנתקבלו בכל מקום בתרועות שמחה, והכל ראו אותם כמושיעים מן הזוועות האיומות, עד שלב-רבים הלך שבי אחרי סיסמאותיהם, ואלפי צעירים מבני ישראל נלכדו ברשתם. הם ניהלו תעמולה עזה, פתחו בכל עיר ועיירה מועדונים ובתי שעשועים חינם למכביר, והעבירו רבבות רבים על דתם. ודווקא בשעה גורלית זו חירפו את נפשם הסבא ותלמידיו להגביר פעלים לתורה, ולהציל נפשות טהורות מן השריפה הרוחנית. הם היו נעים-ונדים בכל הדרכים האפשריות, בעגלות, או ברגליהם, היו עוברים ממקום למקום, ומייסדים בעיירות ישיבות קטנות בתנאי מחתרת, מבלי להתחשב כלל בסיכון.
(מתוך קול ברמה – בטאון רמת אלחנן. החומר נכתב ע"י רבי אברהם רפפורט זצ"ל, תלמיד ישיבת נובהרדוק לפני המלחמה, שהקים לאחר מכן כוללים של נובהרדוק בארץ. עריכת החומר נעשתה ע"י רבי אהרן סורסקי)