כשהייתי בפרק האיש מקדש הייתה גם אחותי בתקופת השידוכים. גם בחלוף זמן מאז שהקמתי את ביתי היא עדיין לא נושעה. יצא לי אז לשוחח עם אמי שתחי' שהתאוננה על כך שלא מתפללים מספיק. כאב לי לשמוע את ההאשמה, מכיוון שכולנו התפללנו להצלחת אחותי. אמי הוסיפה ואמרה לי: אתה התחתנת, טוב לך, יש לך סיבה להתפלל? אולי תיסע במיוחד לכותל המערבי ותתפלל שם?
בשעת מעשה ראיתי בדבריה מין הטלת אשמה, אך במשך הזמן הם חלחלו בקרבי פנימה. קמתי ונסעתי לכותל המערבי, נעמדתי מול האבנים הגדולות ופשוט התחלתי לדבר עם הקב"ה. ריבונו של עולם, אני לא מבקש עבורי. לי לכאורה לא יהיה כלום מזה שאחותי תקים בית, אבל אני מבקש ממך למענה. היא כבר בת 23 עוד מעט, תושיע אותה.
פרצתי בבכי מעומק הלב, בכי שלא הלך ונרגע אלא הלך והתעצם. עמדתי שם חצי שעה או שלושת רבעי שעה בוכה ומבקש מהרבונו של עולם.
בשלב מסוים עלתה במוחי מחשבה מאוד צלולה: מי אומר שצריך לדחוק את הקץ? אולי פשוט עדיין לא הגיע הזמן? המחשבה הזו לוותה בתחושה מאוד חזקה.
אני מאמין באמונה שלימה שכאשר אדם מתפלל לקב"ה מעומק הלב ממש, אזי הוא זוכה למענה, יש לו סייעתא דשמיא לשמוע שהקב"ה מדבר איתו. אני אמנם יודע שאי אפשר להתיר עגונה על סמך הרגשות הללו, אך זה מסייע לאדם לפקוח את העיניים ולהבין טוב יותר היכן הוא נמצא.
סיימתי להתפלל ונסעתי הביתה. בהזדמנות הראשונה שפגשתי את אמי אמרתי לה בביטחון רב, שלמרות גילה של אחותי היא לא צריכה להסתובב עם תחושה שהיא מאחרת את זמנה. צריך אמנם להתפלל, אך גם להתאזר בכל הסבלנות שבעולם.
כאשר התארסה אחותי נסגר לי המעגל. ההצעה הזו כבר עלתה שנה לפני כן, אלא שהבחור לא היה אז בשידוכים. ברגע שהבחור התחיל לשמוע, הציעו לו את אחותי. זאת אומרת שאכן לא היה מה לדחוק את הקץ, כי הזיווג ההגון שלה עדיין לא היה בשידוכים, וברגע שהוא נכנס סיבב הקב"ה שהשידוך יסתיים במהירות.
התפילה שלי בכותל המערבי הייתה מיוחדת, הן מבחינת היותה נובעת ממקום עמוק בלב ובפלגי דמעות, והן מפאת שדווקא משום שהיא לא נענתה תחילה – דווקא משום כך היא נענתה לבסוף.
(סיפורו של בעל המעשה שהובא ע"י חיים ארבלי במוסף שבת קודש נצבים וילך תשס"ט)