הרב ישראל ליוש
"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ… וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (ל יב)
שהמנין שולט בו עין הרע, והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד [רש"י]
המנין הוא דבר טוב או רע? כאן מבואר שבמנין שולט עין הרע, והוא עלול לגרום למגיפה, ואילו בתחילת ספר במדבר נאמר שמתוך חיבתן של ישראל הקב"ה מונה אותן לפניו כל שעה… א"כ המנין הוא טוב או רע? הוא סימן לחיבה או סיבה למגיפה?
אכן ניסוחה של השאלה כך, היא התשובה: יש כאן סיבה וסימן, המנין הוא סיבה למגיפה, ומנגד הוא סימן לחיבה. ובכל זאת, ביאורו של ה'רבינו בחיי' בפרשתנו על המושג 'עין הרע', יבארו את עומק הענין להפליא.
הנה שלמה המלך אמר בחכמתו 'יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה', הוא לימד אותנו בזאת ששנותיו של אדם, מתארכים או מתקצרים לפי רוב או מיעוט זכויותיו, וענין זה הוא בגדר נס נסתר, כי הנה הניסים מחולקים לשנים, ניסים גלויים, כמו עשרת המכות וקריעת ים סוף, ששינו טבעו ומנהגו של עולם, וניסים נסתרים, כמו המקרים שארעו לאבותינו אברהם יצחק ויעקב, כמלחמת אברהם עם המלכים, שניצחונו של אברהם היה ודאי נס, אך הוא בא בדרך מנהגו של עולם.
קצור או אריכות ימי האדם, נס נסתר הם, כי מן הטבע הדאגה והחרדה מקצרין את ימי האדם, אך נס נסתר הוא שיראת שמים ודאגה מעוונות לא תקצר את ימיו, אדרבה, היא תאריך אותם. כמו"כ, הרשעים המתעדנים ונמשכים אחר תענוגי הנפש היו צריכים להאריך ימים, שהרי התענוגים מרחיבים את הלב, אבל נס נסתר הוא, ששנות הרשעים תקצרנה.
וכדי להסתיר את הנס עוד יותר, גם בזה לא נקבעו מסמרות, שהרי עינינו רואות צדיקים גמורים שמסתלקים מהעולם בקיצור ימים, ורשעים גמורים שמאריכים ימים, ואין אנו יודעים חשבונות שמים, אך אנו מאמינים בני מאמינים שכל זה נעשה כדי לתת לצדיקים שכר נצחי בעולם הבא, ולגמול לרשעים את מיעוט שכרם כאן בעולם הזה, וכל מעשה תקפו וגבורתו באריכות וקיצור ימי בני האדם, הלא הם כתובים על ספר דברי הניסים הנסתרים.
זו הסיבה שהברכה אינה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, כדי שהברכה תישאר בגדר נס נסתר, כי לו היתה הברכה גם בדבר מדוד וגלוי, היתה הברכה נס גלוי, והרי אין כל ישראל זוכים לנס גלוי.
על כן צוותה התורה שלא ימנו את ישראל לגולגלותם, אלא בשקלים, כדי שתהיה הברכה חלה בריבוי זרעם, בנס נסתר, ושלא ישלוט בהם עין הרע השולטת בדבר המנוי.
על פי זאת נבין מדוע המנין יכול להיות סימן לחיבה, כי רק כאשר המנין נעשה ע"י בני אדם, הוא מגלה נסתרות והופך את הנס מנסתר לגלוי, ואין כל ישראל זוכים לו, אך כאשר המונה הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו שלפניו הכל גלוי וידוע, והמנין אינו מגלה לו כלום, אזי אדרבה המנין מעורר את חיבתו לישראל.
♦♦♦
האורחים הרבים שבאו לחגוג במסיבת 'חנוכת הבית' לישיבת 'חכמי לובלין' התפלאו… ראש הישיבה הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל ומרן האדמו"ר מטשורטקוב זי"ע יצאו לחגיגה, רק אחר זמן רב שהסתגרו בחדרו של רבי מאיר שפירא.
על מה דברו שם הרבנים זמן כה רב?, התפלאו התלמידים, איזו שיחה חשובה דוחה את כניסתם למסיבת 'חנוכת הבית'?
לימים סיפר להם רבי מאיר מה ארע שם? הרבי מטשורטקוב אמר לרבי מאיר, שהוא מלא חששות ממעמד מפואר שכזה, התכונה וההמולה שהאירוע הזה יוצר עלולים להיות מוגזמים, הרי חז"ל אומרים שהלוחות הראשונות נשתברו משום עין הרע, מחמת הקולות והברקים שליוו את מתן תורה. "הכיצד לא תחשוש מהקולות והברקים של ה'חנוכת הבית'?
ענה לו רבי מאיר: "הרי הקב"ה ידע שהקולות והברקים של מתן תורה עלולים לגרום לשבירת הלוחות, מדוע, אם כן, לא נתנם בחשאי?, אין זה אלא כי החושך כיסה ארץ בתקופה שקדמה למתן תורה, והעולם היה מלא עבודת אלילים, ורק קולות וברקים שילוו את המעמד הנשגב של מתן תורה, עשויים לזעזע את אמות סיפי העולם ולגרום שיכנס בלבות בני האדם מאמר 'אנוכי ה' אלוקיך…', ובעבור זה כדאי אף אם ישברו הלוחות…
"אף עתה" – המשיך רבי מאיר את דבריו – "שרוי עולם התורה בשפל המדרגה, קרנם של בני הישיבות מושפלת, רק מעמד נשגב ומפואר המלווה בתופים ומחולות, בקולות וברקים, יזעזע את יהדות אירופה, ואז יתנו יקר וגדולה להגדיל תורה ולהאדירה…
"אף אם יגרם 'עין הרע' וחלילה יינזק מפעל חיי, כל זאת שווה לי, ובלבד שיתגדל ויתקדש שמו ית' ותורתו תשגה לעד!"
הדברים התיישבו היטיב על ליבו של האדמו"ר, ויצא עם תלמידו הגאון רבי מאיר שפירא לחנוכת בית ישיבת 'חכמי לובלין', להשתתף במעמד הנשגב שירים את קרנם בכבוד התורה ועמליה.
♦♦♦
חול המועד סוכות, תשל"ה, הובהל מרן האדמו"ר רבי מרדכי מזוויעהל זי"ע בבהילות אל בית החולים, לאחר בדיקות מקיפות קבע הפרופסור הבכיר כי יש לנתחו באופן מידי.
בני ביתו החליטו להסתיר זאת מהרבי זי"ע עד ממש סמוך למועד הניתוח, אלא שהרבי חש בבהלה שהתרחשה סביב מיטתו, וכשבירר על מה זה ועל מה זה, הוכרח לספר לו על דבר הניתוח.
הרבי זי"ע התנגד בתקיפות לעשות את הניתוח, ולא הועילו כל שכנועי הרופאים כי ללא הניתוח מצב חייו בסכנה, עד שהבהילו את רופאו הנאמן ר' גדליה מזל שהוציא מחדרו של הרבי את כל הסובבים וניסה להסביר ולשכנע בדבר נחיצות הניתוח.
"אסביר לך את התנגדותי" – החל הרבי את דבריו ברוגע ובשלווה – "יש שתי הנהגות בעולם הזה, והאדם יכול לבחור באחת מהן, יש הנהגה טבעית, על פיה יש ללכת ולדרוש ברופאים, שהרי ניתן רשות לרופא לרפא, אך יש הנהגה גבוהה מזו, והיא הנהגה ניסית, האדם שם מבטחו בהי"ת, והקב"ה מרפאהו בדרך על טבעית, אני בוחר בדרך הזו…"
"אדרבה" – שאל ד"ר מזל – "הרופאים יעשו מה שיעשו, והרבי יתחזק בביטחונו בקב"ה, והוא ישלח לו רפואה שלמה…"
"אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין" – ענה לו הרבי זי"ע – "ברגע שבני אדם מטפלים בחולה, זה כבר לא סמוי מן העין… הנה עינינו רואות שיש בני אדם שנתקפים לפעמים בכאבים עזים שנעלמים כלעומת שבאו, בצורה על טבעית…
"'על פי שנים עדים יקום דבר' פסק האדמו"ר, בזאת אסכים לניתוח, רק אם יבוא עוד רופא בכיר ויכריע כי הניתוח דחוף ואינו סובל דיחוי, אז אבין שאין מנוס מלהשתמש בדרכי הרפואה, אך אם הוא יאמר שיש אפשרות לדחות את הניתוח אף ביום אחד, אזי אפשר שארפא בדרך ניסית…"
ואכן הרופא השני קבע כי הניתוח דחוף, והרבי הסכים שינתחו אותו.
כעברו כמה ימים אחרי הניתוח, היה זה בערב שבת, החליט הרבי זי"ע לעזוב את בית החולים, בניגוד לדעתו של אותו רופא בכיר, שסבר כי סכנת חיים היא.
במוצאי שבת בא הרופא לדרוש בשלום הרבי זי"ע, והנה הוא רואה שהרבי משוחח עם אחד מתלמידיו בנעימות ובריאות איתנה.
התפלא הרופא עד מאוד, והבין מיד כי איש קדוש לפניו, ואף שהיה רחוק משמירת תו"מ, ביקש ברכה מהרבי זי"ע.