מרגלא בפומיה דרבי יעקב גלינסקי זצ"ל, שאדם החולה בלבו – כל עוד המחלה איננה חמורה במיוחד הוא נוטל כדורים ו'חי איתם'. אם המחלה רצינית יותר – עליו לעבור צנתור. לעיתים צנתור לא עוזר ויש לעשות ניתוח לב פתוח. אך לעיתים אין במה לטפל! הלב עבר ארוע שמכונה 'דום לב'! אין לב! במקרה שכזה יש צורך לנסות 'לעורר' אותו. עושים זאת באמצעות 'מכת חשמל'.
"אני מרגיש", אומר רבי יעקב גלינסקי, "כי במקרים רבים בהם אני יושב ומדבר עם אנשים – 'אין להם לב'! הם לא מגלים התחלה של הבנה במושגי היסוד שכל אדם חייב לדעת ולהבין אותם. הם זקוקים ל'מכת חשמל' כדי להתעורר…
הם מסתובבים בעולם מבלי לדעת את המטרה שלשמה באו אליו. הם מעבירים את החיים מבלי שיהיה להם מושג בדבר חובתם בעולם. כשאני מדבר איתם על שכר ועונש, על עולם הזה ועולם הבא, על הצורך החשוב להתגבר על תאוות ולתקן את המידות, הם תולים בי זוג עיניים המוכיחות כמאה עדים כי הם לוקים ב'דום לב' קשה וזקוקים בדחיפות ל'מכת חשמל'…
כדי 'להעיר' את האנשים, אמר רבי יענקלה' זצ"ל, אני נוהג להשתמש בסיפורה של הרכבת:
כשהיינו ברוסיה, היתה הרכבת עוברת בעיר מגורנו פעם אחת בשבוע. היו לה עשר תחנות, בעשרה אזורי מגורים הסמוכים יחסית זה לזה, ולאחר מכן היתה ממשיכה לנסוע בינות יערות-עד, בני אלפי קילומטרים, כמעט ללא עצירה במשך שבוע שלם, עשרים וארבע שעות ביממה, עד שהיתה מגיעה לתחנתה הסופית.
היה מקובל, אצלנו ברוסיה, כי מי שאיחר להגיע לתחנה הראשונה של הרכבת, וזו כבר יצאה לדרכה – יש לו עדין את האפשרות לתפוס אותה בתחנתה השניה באמצעות נסיעה בסוס ועגלה. גם מי שפספס אותה בתחנתה השניה יכול עדיין להשיגה בתחנתה השלישית וזאת משתי סיבות: גם משום שהרכבת היתה נוסעת באיטיות, וגם משום שהתעכבה בכל תחנה, זמן די ממושך, להעלאת נוסעים ולהורדתם.
אבל, האפשרות הזאת להשיג את הרכבת, היתה קיימת רק עד התחנה העשירית! אם שם פספסת את הרכבת – אין מה לעשות! היא נכנסת, כאמור, לתוך יערות עד, בני אלפי קילומטרים, שאיש לא יכול להגיע לתוכם עם סוס ועגלה.
סיפורה של הרכבת הוא המשל לחיים שלנו עלי אדמות:
"רכבת החיים" נוסעת. היא עברה כבר הרבה 'תחנות'. עוד שנה עברה ועוד שנה עברה. עוד ראש השנה עבר ועוד ראש השנה עבר. גם אם יהודי חוטא – השם יתברך נותן לו אפשרות לתקן. אבל שומה על כל אחד להבין ולדעת, כי עוד מעט כבר לא תהיה יותר אפשרות לתקן! עוד מעט הרכבת נכנסת אל יערות העד, ושם כבר אי אפשר להשיגה! מאוחר מדי! עוד מעט יגיע כל אחד ואחד אל העולם הנצחי – שם כבר לא תהיה לו אפשרות לתקן!
רבותי!
כל אחד מתקרב ל'תחנה האחרונה'! לא יעבור עוד זמן רב, וכל אחד מאתנו מסיים את התחנות שבעולם הזה ונכנס לעולם הבא – עולם הנצח. עכשיו הוא הזמן 'לתפוס את הרכבת' טרם כניסתה ליערות העד, בהם לא ניתן יהיה יותר להשיגה! 'פספסת – הפסדת'! עכשיו יש לנו עדיין את ההזדמנות לשוב בתשובה, לנצל את החיים כדי למלא בהם את חובותינו, ולהשיג את המטרה שלשמה הם הוענקו לנו.
רבותי! הרי לחשוב על משמעות הדברים הללו, לחשוב על כך שאנו מתקרבים אל התחנה האחרונה, להבין שיש לנו עוד זמן קצר ביותר לתקן כדי לזכות בחיי נצח – זו 'מכת חשמל'! זה מצמרר. זה מרעיד את הלב.
והנה מתקרב ובא יום הדין. זוהי ההזדמנות שלנו להתפלל, לבכות, על חיינו הרוחניים. לבקש סיעתא דשמיא על מנת שנצליח לתקן את מעשינו, לעקור את המדות הרעות שבקרבנו, ליישם בצורה אמתית ונכונה את תכלית חיינו. אסור לנו להחמיץ את ההזדמנות!
סיפר לי אחד מבני משפחתו של רבי חיים קניבסקי זיע"א, על יהודי שהגיע מאופקים על מנת לשאול בעצתו של הרב. הוא הגיע דקות ספורות לאחר שהסתיים זמן קבלת הקהל, והפציר בנו שנסכים להכניסו ל"שאלה קצרה". הוא סיפר על כך שיש לו צרות רבות בבית, וכי הגיע ממרחק.
משנכנס פנימה החל לגולל באזני ר' חיים את כל הבעיות הרפואיות שיש לו ולבני ביתו, את הפתרונות שמציעים לו הרופאים, ואת עלותם הגבוהה שאין באפשרותו לממנה, את החוסר בפרנסה שקיים בביתו, את ההצעות שמציעים לו למציאת מקום עבודה, תוך שהוא מפרט את המעלות והחסרונות שיש בכל הצעה.
בסיום דבריו שאל: "מה לעשות? איזו עצה לקחת בנוגע לכל בעיה?"
נענה רבי חיים ואמר לו: "אתן לך הצעה חדשה שיש בכוחה לפתור את כל הבעיות גם יחד! תתפלל טוב בראש השנה! זה יפתור לך, בע"ה, את כל הבעיות!".
רבותי!
זוהי ההזדמנות שלנו! הבה ננצל אותה! נתפלל טוב בראש השנה! נבכה ונבקש מהשם יתברך עוד ימים של חיים, בהם נוכל לתקן את נשמתנו, שתזכה להאיר באור החיים של חיי הנצח.
(מתוך דורש טוב אלול)