"כי תעשה הטוב והישר בעיני ד'" (י"ב, כ"ח)
כאשר היה רבי אלחנן וסרמן הי"ד אברך צעיר, למד בישיבתו של ה'חפץ חיים' בראדין. יום אחד הגיע אליו מברק המבשר שנולד לו בן. ניגש רבי אלחנן לחפץ חיים ליטול רשות לנסוע לעירו ולביתו, להשתתף בברית המילה של בנו.
אמר לו ה'חפץ חיים': "אם אתה עצמך תהיה המוהל, ראוי שתסע. מצוה בו יותר מבשלוחו. אבל אם אינך המוהל, עדיף שתמנה שליח, תשאר בישיבה ותמשיך לעסוק בתורה. הנסיעה וההשתתפות בברית יגזלו ממך זמן רב, ויגרמו לביטול תורה. אין הצר שווה בנזק המלך. אמנם נהוג שהאב נמצא בברית, מברך את הברכות, שמח עם אשתו, קרוביו וידידיו. הלא שמחה גדולה היא זו, הכנסת הבן בבריתו של אברהם אבינו. אבל, השתתפות האב אין זו מצוה וחובה. ההתמדה בלימוד התורה חשובה לאין ערוך".
לנו הסיפור קשה להבנה. אנו מסתכלים על התורה כפסטורלית, ידידותית, משפחתית שמחה ונחמדה, כל זה נכון, אמת ויציב. אבל צריך למדוד במידה הנכונה. לדעת מה עיקר ומה טפל.
בתקופה בה מסרתי שעורים קבועים בישיבה, נולדה לבתי שלישיית בנים, בלי עין הרע. מצבם הבריאותי לא איפשר לערוך את הברית בעיתה ובזמנה. הברית של כל אחד נערכה בתאריך אחר, לפי מצבו וקצב גדילתו. משל תיאמו ביניהם לערוך שלוש חגיגות…
כמובן שהסב חפץ עד מאד להשתתף בבריתות של נכדיו, בפרט כאשר מדובר בשלישיה. אבל, למעשה השתתפתי רק באחת מהבריתות. שאלתי את עצמי: מה חשוב יותר, למסור את השיעור הקבוע או להשתתף בברית של נכד. ההכרעה היתה חד משמעית. אין ספק שמסירת השיעור חשובה לאין ערוך. אמנם, אפשר למצוא ממלא מקום. אבל כל אחד יודע שאז איכות השיעור שונה לחלוטין. גם אם לא יהיה ביטול תורה בכמות, שהרי השיעור יתקיים, עדיין יהיה בטול תורה באיכות. ואין זה דבר של מה בכך.
פעמים רבות באים יהודים יקרים ומכבדים אותי בסנדקאות. הדבר הראשון שאני בודק הוא, האם האירוע אינו מתנגש בשיעור. האם לא יבוא על חשבון לימוד תורה. אמנם, סנדקאות הינה דבר חשוב מאוד. כתוב בספרים שזו סגולה לעשירות. אבל, צריך לדעת את הפרופורציות. חשוב, אבל יש דברים חשובים יותר. ואין חשוב יותר מלימוד תורה.
נחזור לסיפור שפתחנו בו. הבה נבחן את העניין במבחן התוצאות. תוצאת ההתמדה הבלתי נתפסת היא – רבי אלחנן וסרמן. גאון הגאונים, ראש ישיבת ברנוביץ, מחבר ספרי יסוד הנלמדים בשקיקה בכל עולם הישיבות.
רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל היה ראש ישיבת 'קול תורה' בירושלים. ערב אחד נערכה חתונה לאחד מתלמדי הישיבה. כמובן שכל התלמידים נסעו לחתונה, שמחו ושימחו. רקדו עד כלות הכוחות, עד שעה מאוחרת בלילה. למחרת חלק מהתלמידים קמו מאוחר, לא התפללו בישיבה בשעה הקבועה. שאלם ראש הישיבה: "מה קרה? מדוע לא הגעתם לתפילה בהיכל הישיבה?" אמרו לו: "הלא היתה חתונה, רקדנו, התאמצנו, התעיפנו ולא יכולנו לקום בשעה הקבועה!".
אמר להם רבי שלמה זלמן: "גם אני השתתפתי בחתונה, ולי הספיקו דקות מועטות. החתן ומשפחתו שמחו מאוד בנוכחותי, הגם שנמשכה דקות ספורות". אמרו לו: "מה הדמיון, הרב הוא גדול הדור. עצם הנוכחות של הרב למשך כמה דקות, משמחת יותר מריקוד בן כמה שעות שלנו". אמר להם, "היא הנותנת. יודעים אתם מדוע הנוכחות הקצרה שלי משמחת? משום שכאשר הייתי בן ישיבה צעיר, לא שהיתי שעות ארוכות בחתונות…".
פעם הגיע הרב אלישיב זצ"ל לחתונה בלווית משמשו. שאלו המשמש: "כמה זמן הרב מתכונן להתעכב כאן?" אמר לו: "כדי תמונה'…" כלומר משך הזמן הנחוץ כדי שבני המשפחה יצטלמו במחיצתו. הלא זה העיקר, בעלי השמחה מתכבדים בנוכחותו של גדול הדור. יוכלו להצביע על התמונה ולספר בגאוה: אתם יודעים מי היה אצלנו בחתונה? הרב אלישיב!
למרות שנראה שמדובר בהנהגות יחודיות של גדולי עולם, למעשה אלו סדרי העדיפויות האמתיים. החריגים הם אנחנו. שנינו את הסדר הנכון והראוי. נותנים עדיפות לדברים שוליים על חשבון דברים העומדים ברומו של עולם.
לפני שנים השתתפתי בברית מילה שנערכה בבני ברק. התינוק היה בנו של גיסי. אברך מן המנין בכולל של הרב יצחק זילברשטיין שליט"א בחולון. אברכי הכולל ובראשם הרב הגיעו לברית. לאחר עריכת הברית, ביקש הרב לשאת דברים. עמד ואמר לנוכחים: "ראו רבותי. השתתפות בסעודת הברית הנה דבר חשוב מאוד. אבל מה, אתם אנשים עובדים, יכולים לקחת חופש מהעבודה. אנחנו בני הכולל, לומדים תורה. מלימוד תורה אין חופש. סעודת הברית אינה דוחה לימוד תורה!". אמר כמה דברי ברכה, דבר תורה נאה, ומיד יצאו כולם וחזרו לחולון, לבית מדרשם.
הדבר עשה רושם עצום על כולם. האברכים ורבם באו להשתתף במצוה, כיבדו את חברם, אבל ויתרו על הסעודה כדי לחזור ללימודיהם. יש סדרי עדיפויות.
מסופר, כי פעם ארע בישיבתו של רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שמספר תלמידים נעדרו מלימודי הבוקר. שאלם מה קרה, אמרו לו, "בבית כנסת הסמוך נערכה ברית מילה. הלכנו להשתתף במצווה, לשמוע את הברכות. אמר להם: "אם בברכות חפצה נפשכם, כאן מעבר לרחוב יש בית מטבחיים, שם אומרים ברכות כאוות נפשכם. מדוע אינכם הולכים לשם? אין זאת אלא שהיצר הרע הצליח להטעות אתכם. התלבש בדמות צדיק, חובב ברכות, אבל מה שבאמת משך אתכם זה האירוע המסקרן והכיבוד הטעים…".
פעם ניגש אלי בחור בישיבה, וביקש רשות להשתתף בשמחת בר מצוה של חברו. התעניינתי במה מדובר, התברר שהארוע יתקיים בעיר מרוחקת. אמרתי לו: "ערוך חשבון בעצמך. כדי להגיע לשם בזמן, עליך לצאת מהישיבה בשעות הצהרים המוקדמות. כשאירוע יסתיים כבר לא תהיה תחבורה לכרמיאל. כלומר, תאלץ לבטל יום שלם מלימוד תורה. אמור אתה, האם זה כדאי? הזו המתנה שאתה מביא לחברך? ברור שעל פי כל פרמטר שלא יהיה, עדיף להישאר בישיבה!". לפני כל פעולה עלינו לחשב חשבונו של עולם. להסיר את הנגיעות האישיות, להציב אותן בצד, ולחשוב מה באמת הקב"ה היה רוצה שאעשה בעת הזאת.
אנחנו צריכים 'לעשות סוויץ' במוח. אלו הנורמות ההגיוניות ביותר. לא לעזוב את בית המדרש ואת למוד התורה, אלא לצרכים ההכרחיים ביותר. הנורמות המקובלות, לפיהן כל משב רוח קל מוציא את האדם מלימודו, הן אלו שאינן הגיוניות בעליל.
(לקט מתוך הספר 'מפיק מרגליות')