בן ישיבה מוכשר שלח לי בשבוע שעבר תכריך כתבים, אותם הוא רצה לפרסם ברבים, וביקש שאעבור עליהם. עלעלתי בהם. הם עסקו בבירורים מעניינים הקשורים למסכות הקורונה ותגובתי הייתה: "חביב למדי"….
הבחור נפגע מעט, כנראה, מהתגובה הצוננת, וניסה לגשש מה הכוונה "חביב למדי"….
הסברתי לו שלמרות שהדברים משמחי לב, מלוקטים וכתובים יפה ובטוב טעם, אך בן ישיבה צריך להשקיע כל כך הרבה כוחות ואנרגיה דווקא בסוגיות העמוקות הנלמדות כעת בישיבה. לא ב'הלכות קורונה'. מאחר שהבחור המוכשר שולח לי לעיתים תכופות מאמרים מעניינים שהוא מפרסם, העוסקים בכל מיני נושאים לא שגרתיים, ראיתי לנכון להבהיר לו שלכל זמן ועת, ובן ישיבה צריך להשקיע את מירב כוחו ומרצו במסכתות הישיבתיות. מי שרוצה ויכול, תמיד יכול למצוא לעצמו זמן לעסוק בנושאים המעניינים אותו לפי טבעו ומזגו, גם אם הם נושאי לימוד לא שגרתיים. ברור שקשה לחנוק נטיות לב גם באופי וסגנון הלימוד (וידועה היא משנתו של רבינו מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטין שליט"א, לפיה על האדם ללמוד תורה לפי טבעו ונטיית ליבו), אך צריך לדעת מה העיקר ומה הטפל. "תעסוק בשעות של 'בין הסדרים' בנושאי לימוד אחרים. אבל תפרסם ברבים, בינתים, רק 'שטיקלאך תורה' על הסוגיות הנלמדות בישיבה", הצעתי לו, "ואל דאגה, יהיו לך עוד שנים רבות לפרסם גם בירורים בכל מיני נושאים מעניינים. אך כעת, בשנות הבחרות, זה הזמן לעמול בכל הכח ב'נשים נזיקין', במסכתות הנלמדות בישיבות הקדושות".
כתב לי הבחור כך, ואני מעתיק את דבריו: הדברים נכונים, אך שאלה אחת הייתה בפי וטענתיה קמיה כמה גדולים וחכמים, כי אני חש אצלי שכשאני מפרסם 'חבורה' בסוגיות הישיבה, בקובץ תורני, בקונטרס שהישיבה מוציאה וכדומה, מגיעים אלי בודדים ממש, מהם רק ל"יישר כח, יפה מאד", ומהם להערה קטנה כל שהיא. ואילו כשאני מפרסם (מחוץ לגבולות הישיבה) מאמר ובירור הלכתי בנושא מסוים, אני מקבל ב"ה עשרות תגובות מחברים בישיבה, מחברים מהשכונה, ואברכים ות"ח גדולים, שנהנו מהדברים, והעירו, הוסיפו והחכימו.
אם מציאות זו נכונה, האם אפילו הכי זה לא סיבה שתביאני לעסוק בסוגיות האחרות בדווקא, שכן אולי רק חיפוש כבוד הוא זה, שכביכול רוצה אני לקבל מחמאות ופירגונים. אך לענ"ד לא "חיפוש כבוד" הוא המדובר, אלא סיפוק פשוט של כל אדם העמל על דבר, לראות אם נהנו מפרי עמלו או לא".
כך כתב הבחור. הוא הציג נקודה מרתקת. הוא בסך הכל בן אדם, בשר ודם, הזקוק לסיפוק והערכה, והנה, מכיון שספרי עיון עמוקים בסוגיות הישיבתיות, יש הרבה, ברוך ה', פחות מעיינים במה שבחור צעיר כתב. אך כשהוא מפרסם איזה 'צ'יקאווע זאכן', נושא מעניין- כולם קוראים ומגיבים ונותנים לו כוחות לחדש ולכתוב עוד ועוד.
אך לא.
וכך השבתי לו: "אתה צועד בשעטה, בכשרון רב ובתנופה, אך למרחקים קצרים. אלו שהשכילו ללמוד טוב את עומק הסוגיות, וגדלו תלמידי חכמים אמיתיים, צעדו אולי לפעמים בלי הרבה סיפוק מקומי, אבל הם צעדו בסופו של דבר למרחקים ארוכים. בטווח הרחוק, יהיה לך הרבה יותר מועיל אם תהיה קודם כל ת"ח עיוני בשל ומבושל, אפוי היטב.
כשתגיע לגיל בו רואים מי ת"ח ומי ראוי להיות מרביץ תורה, יש כאלו שמדשדשים ויש כאלו שיכבשו את כותל המזרח שלנו, כי הם התמסרו לצעוד למרחקים ארוכים. כעת אתה עדיין צעיר וקשה לך לראות את העולם לטווח רחוק. בעוד 15 שנה אתה תסכים איתי.
כשנתיים לאחרי נישואי כתבתי ספר שלם על התורה. ביקשתי הסכמה מאחד מגדולי מרביצי התורה, והוא סיפר לי שמרן רבינו האבי עזרי זיע"א היה חוזר ומספר שרבינו רבי מאיר שמחה מדוינסק זיע"א חיבר את ה'משך חכמה' לפני שכתב את ה'אור שמח'. אך אביו מנע ממנו להדפיס את ה'משך חכמה', עד שיוציא קודם כל את חידושיו על הש"ס והרמב"ם. כך עשה, ובזכות ה'אור שמח', זכה שחיבורו ה'משך חכמה' זכה להתקבל בחיבה ובהערצה אצל כל תופסי תורה. כך המליץ לי אותו אדם גדול ועד היום אני מודה לו על כך בחום רב"….
הסברתי לבחור את הנושא בהרחבה, וכתגובה הוא שלח לי כמה קונטרסים שכתב בסוגיות עמוקות, כדי להוכיח שכוחו טוב גם ובעיקר בסוגיות בהם עמלי תורה משעבדים את ליבם ומוחם עליהם. שמחתי מאד.
&&&&&
כל תופסי התורה מכירים את יסודו הנודע של רבי חיים מבריסק זיע"א, בביאור מאמר הגמרא "מבטלים תורה למקרא מגילה", לפיו ישנו גם "תלמוד תורה באיכות".
כשכל העולם היהודי שש ושמח עם סיום הש"ס ב'דף היומי', ישבו אלפי אברכים ובני ישיבות ועמלו, לאט לאט, על הבנה יסודית של סוגיות. בשיטתיות, בעמקות, בעמל התורה. כבר התפרסם זה לא מכבר ב'מוסף שבת קודש' שיחתו של הגאון הגדול רבי דב לנדוי שליט"א, שהאיר את עינינו בנקודה נפלאה זו, לפיה עם כל השמחה והאושר על רבבת רבבות מסיימי הש"ס ב'דף היומי', אך היהלום שבכתר הם עמלי התורה, שמתייגעים להבין כל סוגיה לשורשה, בבהירות ובהשכל.
יגיעת התורה של מרן רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל, ראש ישיבת מיר, היתה מן המפורסמות. מסופר, כי בעודו בחור בישיבת מיר, היה לו חברותא ללימוד ירושלמי עד לשעות הלילה המאוחרות.
פעם במהלך הלימוד, סללו יחדיו שמונה דרכים בהבנת הסוגיא. למחרת כשחזר רבי חיים כהרגלו באופן תמציתי על הלימוד של אתמול, פרס לפני החברותא כלאחר יד, את כל הדרכים שהועלו בלילה הקודם. חלשה דעתו של החברותא, מגדולי תלמידי מיר, ושאלו: "כיצד אפשר לזכור את הדברים באופן כה בהיר?"
"מה עשית אתמול לאחר שנפרדנו?", שאלו רבי חיים. "הלכתי לישון", השיב החברותא. "ואני", השיבו רבי חיים, "נכנסתי למיטתי, טמנתי את ראשי בכר, כדי שלא אעיר את חברי לחדר, וחזרתי שוב ושוב על כל המהלכים של הסוגיא, כדי לקבוע אותם בראשי"
פעם שאל תלמיד את רבי חיים, "איך מצליחים לדעת ש"ס?!". הזדעזע רבי חיים: "וכי לדעת ש"ס אתה צריך? להיות חולה על הש"ס אתה צריך!"
"אנשים טועים וחושבים שהדברים הגיעו למרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל בקלות, כיון שראוהו כסדר שולף תשובות על אתר, בכל מקצועות התורה"- סיפר מקורבו הגר"י אפרתי שליט"א – "הדברים אינם נכונים, שכן קדמה לדבר יגיעה של עשרות שנים, לילות כימים, בהתמדה, כשהשחיר עצמו על דברי תורה, וניתק עצמו בכח מהעולם. רק מחמת כן, יכול היה להשיב בכל חלקי התורה ברגע כמימרא. פעם שאלוהו איך ניתן לזכור כה הרבה? רבינו ענה לשואל, שכשלומדים בלי היסח הדעת, ניתן לזכור הרבה. מי שלומד ללא היסח הדעת, בשום מצב בחיים, כפי שהוא נהג במשך תשעים שנה ברציפות, זוכה לזכור את הכל".
ואנו נדע להוקיר את עמלי התורה, אלו שמוסרים את נפשם בשיטתיות ולאורך שנים, על הבנת רצון השי"ת שבתוככי תורתו הקדושה. אלו שמתייגעים על המסכתות, לומדים אותם בעיון ובהבנה חודרת, מקשים ומתרצים, כותבים ומסכמים, מחדשים ומלבנים.
(פורסם בעיתון 'קוראים אלעד')