או בגזל
לאברך בני ברקי, נולדו 4 בנות. זו אחרי זו. מזל טוב!
לאחר לידת הבת הרביעית הוא נכנס לפחד סמוי: "בעוד שמונה עשרה שנה אני צריך לחתן אותם… מה יהיה?"
הוא נכנס לביתו של הרה"ג רבי בן ציון פלמן זצ"ל כדי להתברך מפיו ב'מזל טוב'.
תוך כדי קבלת הברכה, האברך זרק משפט בחיוך מאולץ: "אני מודאג מעכשיו, כיצד אוכל לחתן את הבנות הללו, כי כדי לחתן 4 בנות זקוקים להון עתק, ואני הדלפון בקושי גומר את החודש… וכי אני גנב?! אומרים שצריך לפרוץ בנק בשביל לחתן את הבנות…".
ר' בן ציון אמר לו: תראה, אין לך מקום לדאגה, מי שהביא לך את הבת, יביא לך גם את הדירה בשבילה כדי לחתנה, חז"ל הרי אומרים "מאן דיהיב חיי יהיב מזוני" כלומר, מי שמביא את הבת ידאג ויביא את כל הוצאותיה – כלכלתה ופרנסתה.
האברך עמד נבוך, הוא לא עיקל את הדיבורים… כמי ששואל: ברצינות? האם ממש כך?! להיות רגוע?!
ר' בן ציון חייך והחל להתנגן, כמי ששר זמירות שבת, ואמר שוב את המשפט של חז"ל, חזר על כל מילה, בהדגשה, בהטעמה ובנעימה שובת לב: מאן, דיהיב, חיי, יהיב מזוני. זו המציאות!
"מאן דיהיב חיי יהיב מזוני", הניגון התמשך בחדר כרגע של אושר, כתינוק המשורר בחיק אמו, ניגון של תקוה וביטחון גמור "מאן דיהיב חיי". הרי ידו של מלך מלכי המלכים מנווטת אותנו כולנו יום יום בפרנסתנו, היא ממש אוחזת בנו ומפרנסת, לפעמים אנחנו יראים להביט על המלאכים המלווים אותנו תדיר ומסדרים לנו את פרנסתנו.
ושוב אמר לו בתקיפות נעימה: מי שמעניק ונותן חיים מביא גם מזונות. נעמד הושיט לו את היד ואמר: אז ממה אתה דואג?!
הגערה הזו: 'ממה אתה דואג?!' השאירה אותו כמו ילד קטן שחושש שאבא לא מסוגל להשיג לו כמה גוגואים.
"ומאז, פחדתי לחשוב על הבעיה. וכיום, עשרים וחמש שנה אחרי? הנני אחרי נישואי ארבעתן… ופעם בחודש אני מנגן לילדים שלי את הניגון של ר' בן ציון: "מאן דיהיב חיי יהיב מזוני".
חששתי שמא אצטרך לפרוץ בנק. אך ר' בן ציון פרץ אצלי את נקודת האמונה, ומשם הדרך הייתה רגועה ובטוחה.
(ללא שם)