הגה"צ רבי יצחק קורלנסקי זצ"ל, מפארי גידולי נובהרדוק, סיפר, שראה פעם את רבו ה'סבא מנובהרדוק', מרן הגאון רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל, מתעמק בינו לבין עצמו קרוב לרבע שעה, והיה נראה כי דבר־מה מטריד את מנוחתו. כשהבחין בו ה'סבא' אמר לו בנימת שאלה: "הכיצד זוכים למצוא חן בעיני ה'?!".
רבי שמשון רפאל הירש (בפירושו על התורה) כותב, שמעלת מציאת חן בעיני ה' יתברך היא המעלה היותר גדולה: "אדם שמצא חן בעיני ה', הגיע אל השלמות העליונה שאדם יכול להשיג לפני ה'!…".
מוטל אפוא גם עלינו להעמיק ולהתבונן בכך כיצד אכן זכה נח למצוא חן בעיני ה', ומתוך כך נלמד כיצד נזכה גם אנו למעלה נשגבה זו שאין שלמות עליונה ממנה.
נח איש צדיק
סיבה אחת המבוארת בחז"ל, בגללה זכה נח למציאת חן, היא הענווה!
התורה מעידה בנח: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". וכתב על כך רש"י (במסכת עבודה זרה ו.): "תמים – עניו ושפל רוח".
הרי שהענוה היא סיבה שבגללה זוכים למצוא חן ולהיות אהובים בעיני ה'!
וכך כתוב בספר 'קב הישר' בשבח הענוה: "ואשרי האדם המתדבק במידת הענוה והכנעה. מידה זו נאה היא ומשובחת ומביאה האדם לחיי עולם הבא, ומצלת אותו מחיבוט הקבר. כי אין לך מידה המטהרת ומלבנת האדם הגשמי כמו מידת הענוה. כי העניו מודה על האמת, ומקבל תוכחה, ודיבורו בנחת, אהוב למעלה ונחמד למטה".
הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל היה נוהג תמיד להזכיר בערגה מיוחדת את השיחות שזכה לשמוע מפי גאון המוסר רבי איצל'ה פטרבורגר זצ"ל, מגדולי תלמידיו של אבי תנועת המוסר מרן רבי ישראל מסלאנט זצ"ל. הוא עלה לארץ ישראל מרוסיה בערוב ימיו והתגורר כשלוש שנים 'בחצר שטרויס' הידועה, עד לפטירתו ביום י"א מנחם־אב תרס"ז.
מדי שנה כשהגיעו ימי הרחמים והסליחות היה דורש בחצר ביתו שיחת מוסר ודברי התעוררות לפני אנשי ירושלים. המונים היו מתאספים לשמוע את דבריו בצמא ובתשוקה עזה. הדברים עשו רושם כביר על השומעים, ורבים נמשכו מכך לשיטת המוסר. אחד הבאים היה זה כאמור רבי אריה.
רבי אריה ציין, ששיחה אחת חרוטה בזיכרונו באופן מיוחד. היא השיחה שעסקה בענין מציאת חן בעיני הקדוש ברוך הוא. כשבסוף השיחה הפטיר רבי איצל'ה: "כיצד זוכים למצוא חן בעיני הש'ם יתברך? שלמה המלך מגלה לנו את הסוד: 'ולענווים ייתן חן' (משלי ג, לד), מי שאינו מתגאה במעלותיו ובמידותיו, ונוהג בענווה ובהכנעה, הוא הוא הזוכה למצוא חן בעיני ה' יתברך!…".
דודי הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר־ברכפלד, מסביר בספרו 'יבוא שילה' את הטעם שהענוה גורמת לנשיאת חן בעיני ה': 'עניו' פירושו אדם כנוע שמחשיב את עצמו לכלום, מתוך ידיעה והכרה ברורה שכל אשר יש בידו לא בא לו מכוח שורת הדין, אלא הכל ניתן לו בחסד וברחמים מאת הבורא, ומעצמו אין לו דבר. לכן אינו מתגאה ואינו מחזיק מעצמו.
והנה גם המילה 'חינם' שורש אותיותיה מקבילות ללשון 'חן'. אדם שמקבל מתנה ממכרו מפני שמצא חן בעיניו, גם אם לא נתן לו תמורה על כך נקראת מתנה זו 'מתנת חינם'.
וזאת אכן המידה שעמדה לנח שבגינה הצילו הקדוש ברוך הוא מהמבול: נח חי בענוה ובשפלות רוח, וחש תחושה תמידית שאין לו משלו כלום. לכן זכה למתנת חינם – נשיאות חן, למרות שלא היה ראוי לכך משורת הדין. לעומת זאת, הרשעים אינם מכירים בכך שהכל ניתן להם בחסד וברחמים מאת הבורא, וסבורים בטיפשותם שהכל מגיע להם על פי שורת הדין, לכן הם אינם זוכים לאותו חן אלא מקבלים גמול לפי מעשיהם, לטוב ולמוטב.
כשביקרתי פעם בלונדון בביתו של הנגיד הגאון רבי שמעון הירשלר שליט"א, הראה לי מהנמצא בגנזיו מכתב נדיר מגאון הדורות רבי עקיבא איגר זצ"ל, הממוען לאחד מגדולי הזמן, שבשאלתו הכתיר את רבי עקיבא איגר בתארים מופלגים, וכשהשיב לו פתח כמתפלא על התארים שהעניק לו, וכתב על עצמו בכזאת השפלה שלא ניתן לעלות על הכתב.
העתקתי בזמנו לעצמי את נוסח המכתב, והראתי זאת לגדולי ישראל – מרן ה'סטייפלער' זצ"ל וראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל. שניהם כאחד הביעו התפעלות מיוחדת מגודל הענווה המופלגת של רבי עקיבא איגר.
וכבר מיוחסת האמרה לאחד מגדולי ישראל, כי מה שזכה רבי עקיבא איגר שתורתו תתקבל בכל תפוצות ישראל ללא עוררין, באופן שאין לו אח ורע בדורות האחרונים, היא אודות לענוותנותו הגדולה, שכל ספריו מלאים באמירות של שפלות. לאחר שכותב את קושיותיו, קושיות הברזל העצומות, הוא מרבה לסיים בנעימה קדושה בסגנון ידוע: "וה' יאיר עיניי", "ולא זכיתי להבין", "דבריהם נעלמו מקטן כמוני", "דעתי קצרה מהבין דעתו הרחבה", וכדומה.
סיפר הגאון רבי בנימין זאב יעקבזון זצ"ל, רב בשכונת פאג"י בירושלים, שבצעירותו בהיותו בווילנה זכה פעם אחת להימצא ביחידות בחדרו של גאון הדור מרן רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, בעל ה'אחיעזר'.
השהות במחיצתו של רבי חיים עוזר לימדה אותו מושגים במידת הענוה. רבי חיים עוזר ישב אז מרוכז ומהורהר, ובנוכחותו של רבי בנימין זאב החל להוכיח את עצמו באופן נוקב על שפלות ערכו בתורה ועל מצבו הרוחני הטעון שיפור.
הרבנית שהיתה בסמוך ושמעה את הדברים יוצאים מפי בעלה הגדול נרעשה וזעקה לעברו: "רבי חיים עוזר! האין גבול לענוה?!…".
ורבי חיים עוזר משיב לעומתה: "רֶעֶבּצִין! אדרבה, אשמח אם תאמרי לי את מה הוא הגבול לענוה, כדי שאוכל לנהוג על פיו. אלא שגם את אינך יודעת באמת מה הוא הגבול לענוה… כי אכן כך הם פני הדברים, אין גבול לענוה!…".
אין גבול לענוה!
זכורני מלפני עשרות שנים, כשחלקתי ספסל לימודים משותף בישיבת פוניבז' עם ידידי הגאון רבי יהודה אריה דינר שליט"א, כיום רב בית המדרש 'דברי שיר' בבני ברק, הוא סיפר שכאשר למד בבחרותו בישיבת לוצרן שבשווייץ אצל הגאון רבי משה סולובייצ'יק זצ"ל, הם למדו את ההקדמה שכתב הרב מבריסק מרן הגרי"ז זצ"ל לספרו של אביו 'חידושי רבנו חיים הלוי'. בין הדברים כתב הרב מבריסק שאביו רבי חיים קיצר בדבריו לרוב ענוותנותו.
ורבי משה הוסיף לומר, שהוא זוכר שראה את גליונות הספר 'חידושי רבי חיים הלוי' לפני שסודרו לדפוס, ואכן המערכה הראשונה שכתב נפרשה על פני עשרות עמודים, ואילו בספר שהודפס לבסוף מופיע כל הנושא באופן מתומצת ביותר, על פני עמוד אחד בלבד.
ובתחילה התבטא רבי משה שכוונת דבריו "שקיצר לרוב ענוותנותו", הוא 'שטיקל בריסקער רב קשה', שעל פניו לכאורה לא מובן מה השייכות בין קיצור דברים לענוה. אך לבסוף אמר בדרך אפשר שמא כוונת הרב מבריסק היתה כך: כי מכיון שידע רבי חיים את כל התורה כולה, לרוב ענוותנותו היה בטוח שכולם יודעים כמותו, ולכן לא ראה צורך להרחיב את הנושא, שהרי בין כך כולם מבינים על מה נסוב הדברים, ומה שנותר להוסיף הוא רק את החידוש עצמו שחידש.
אולם אילו באמת היה מכיר רבי חיים בערכו הגדול, עד כמה גדול הוא המרחק בין הידיעות שלו לעומת ידיעותיהם של מעיינים, בוודאי היה מרחיב ומפשיט זאת יותר. ומכך שלא הרחיב הרי לנו סימן מובהק שהיה חי בענוה ובפשטות, וחש שהידיעות שלו הן סבירות למדי, והלומדים שהם ברמתו ודאי יבינו את הדברים, ואין צורך להרחיב ולהאריך.
ייתכן שזאת הכוונה בדברי הרב מבריסק ש"קיצר לרוב ענוותנותו", הטעים רבי משה סולובייצ'יק.
השתתפתי פעם בשמחה שערך אחי הגאון רבי יוסף צבי שליט"א, שהתקיימה באחד מאולמות השמחה הידועים בבני ברק, כאשר המגיד מישרים הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל הגיע לכבדו בהשתתפותו.
היה זה ביום גשום למדי ובשביל המוביל אל האולם נקוותה שלולית מים עמוקה שהפריעה למעבר, באופן שהמוזמנים נאלצו לדלג על השלולית כדי להיכנס. רבי יעקב כבר לא היה אז צעיר, הוא טיפס כבר במעלה שנות התשעים, ולא היה מסוגל לעשות זאת. מלויו החליטו להרים אותו על גבי כסא ולהכניסו כך לאולם. כשראיתי זאת נדחקתי ביניהם וביקשתי לסייע להם, ליטול חבל בנשיאת דמות הוד של מזכה הרבים, גאון וצדיק כמותו.
כשירד על רגליו בפתח האולם ניגש אליו אחד מאלה שהרימוהו ואמר לו: "רבי יענקב! אני מודה לכם שזיכיתם אותי להרים אתכם". ורבי יעקב השיב לו על אתר בכזו ענווה ופשטות: "הרי 'על הצדיקים' אתה לא יכול לומר עלי. 'על החסידים' גם לא. אולם 'זקני עמך בית ישראל' תוכל לומר עלי. כי זקן אנוכי!… ואני מודה לכם על כך שהרמתם אותי…".
הדברים יצאו מפיו בכזו טבעיות שהפליאה את כולנו!
אחד מגדולי מרביצי התורה של בני עדות המזרח בדור האחרון היה הגאון רבי יהודה מועלם זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף'. גברא רבה שזכה להרביץ תורה והוראה עשרות בשנים ולהעמיד אלפי תלמידים, אשר במקום שאתה מוצא את גדולתו שם תמצא את ענוותנותו. כל ימיו הלך בצדי דרכים והתנהג בפשטות וצניעות שאין לה אח ורע.
זכורני בשנים הקדמוניות יותר שנהג ללבוש בימות החול איצטלא דרבנן – 'פראק', ואילו בשבת לבש חליפה קצרה. היפך מנהג העולם הלובשים בשבת את הלבוש המכובד יותר.
בהזדמנות מסוימת הרהיב עוז אחד התלמידים לשואלו על כך, והוא השיב בענוה מפעימה: "הלוא 'הפראק' אינו אצלי אלא כבגד עבודה מכורח היותי משמש בראשות ישיבה, אך בשבת שאינני משמש במשרה יכול אני ללבוש חליפה כמו כולם…".
ואציין דבר נפלא מהליכותיו, שנוכחתי בזמנו כשגרנו בירושלים בשכנות עם הרב מועלם:
פעם הייתי זקוק לשוחח עמו בהקשר לענין ציבורי כל שהוא. דפקתי על דלת הבית, והרבנית פתחה ואמרה שהרב כעת במנוחה. כמובן שנסוגתי לאחור, אך ביקשתי מהרבנית שתמסור לרב את שמי ואת הענין לשמו אני זקוק לדבר עמו.
והנה אך יצאתי מהבית, עדיין לא הספקתי להתרחק הרבה, אני שומע את הרבנית קוראת בשמי שאשוב כי הרב קורא לי. לא היה לי נעים להפריע את מנוחתו, אולם לא יכולתי לסרב לאדם גדול.
משנכנסתי לביתו הבנתי למפרע באיזו 'מנוחה' מדובר. הרב היה עסוק בעומקה של סוגיא במסכת יבמות…
השתוממתי להיווכח מהי שעת המנוחה שלו!
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')