המעשה שלפנינו אירע עם הגאון רבי מנחם רוזנבוים שליט"א, רבו של בית הכנסת הגדול ברחוב בוגרשוב במרכז תל אביב. תפקיד זה הוטל עליו ע"י גדולי הדור מרנן הסטייפלער והגרא"מ שך זצ"ל, לאחר פטירת אביו הגאון רבי אשר רוזנבוים זצ"ל, שכיהן גם כמרא דאתרא של השכונה והאזור.
בתפקידו זה מחולל הגר"מ רוזנבוים שליט"א גדולות ונצורות, ומרביץ תורה ויראה, מידות ומוסר, בקהל-עדתו בתל אביב. מדי יום הוא מגיע לבית הכנסת משעות אחה"צ ועד הערב, ובימי ששי פועל לקיום שיעורי תורה והלכה בבית הכנסת, בהם משתתפים יהודים רבים מכל האזור.
היה זה באחד מימי ששי, כאשר הרב רוזנבוים היה עסוק ראשו-ורובו בארגון שיעורי התורה שהיו אמורים להימסר באותו יום בבית הכנסת. לפתע הוא מקבל הודעה שעליו להשיב חוב כספי גדול שלקח בזמנו כהלוואה למימון ענין ציבורי חיוני. החוב היה בסך 15,000 דולרים, שגם בזמננו נחשב כסכום משמעותי, ועל אחת כמה וכמה בתקופה ההיא.
הוא התלבט כיצד עליו לנהוג. מחד, הוא האחרון שֶׁיִּדְחֶה החזרת-חוב, ולוּ ביום אחד. במשך כל שנותיו לא קרה מעולם שלא יחזיר חוב בזמנו. מאידך, אם יתעסק בכך, לא יוכל להמשיך ולארגן את שיעורי התורה כראוי. לאחר מחשבה החליט שלפני-הכל יסיים את ארגון השיעורים, וישתתף בהם, ורק לאחר מכן יתפנה להחזרת החוב. במידת הביטחון האיתנה המושרשת בו, בטח בהקב"ה שלא יעזבנו, ובזכות קיום שיעורי התורה יסייע בידיו גם בהשבת החוב.
שיעורי התורה מתחילים, והדרשן הראשון מחליט להתמקד בענייני… הלוואה. לאחר פירוט הדינים וההלכות בנושא זה, תיאר בפני המשתתפים את הגמ"חים הרבים המצויים בבני ברק, המַלווים סכומי כסף גדולים לנצרכים, על כל מה שכרוך בכך.
ליד הרב רוזנבוים שליט"א יושב יהודי המשמש כמרצה בכיר במוסד אוניברסיטאי מסוים. הלה יושב ומאזין לתיאוריו של הדרשן על עולם הגמ"חים הבני-ברקי, ועיניו נפערות לרווחה כשהוא שומע את הסיפורים אודות ההלוואות המרובות הניתנות בגמ"חים אלה, ועל מידת האמון המרובה השוררת בין מנהלי הגמ"חים למקבלי ההלוואות.
בשלב מסוים הוא פונה אל הרב רוזנבוים ושואל: 'האם באמת יש אצלכם בבני ברק מושג כזה של גמ"ח עם הלוואות?'… והגר"מ מהנהן בראשו לחיוב. 'בוודאי שיש אצלנו גמ"חים, כמעט בכל רחוב יש כמה כאלה', הוא משיב. 'האם כבודו מכיר באופן אישי גמ"חים כאלה?' – ממשיך האיש לשאול, כאינו מאמין למשמע אוזניו.
הרב רוזנבוים מגיב בחיוב, והמרצה ממשיך ושואל: 'האם הינך מכיר אישית אנשים הזקוקים לגמ"ח, להלוואות?' והרב משיב שוב בחיוב, אבל אינו מזכיר את עצמו, כמובן… ומנגד, גם המרצה אינו מרפה: 'מה, ממש כך? אנשים זקוקים להלוואות ופונים לגמ"ח? יש דבר כזה?'
השאלה הבאה היתה: 'האם גם אתה זקוק להלוואה, אדוני הרב?' הגר"מ הרגיש שמן השמים מזמנים לו כאן אפשרות לקבל הלוואה כדי להשיב את החוב ההוא, שלא רצה לטפל בו לפני השיעורים, והשיב בחיוב. 'באיזה סכום מדובר?' – שאל המרצה, והרב רוזנבוים סירב בתחילה לנקוב בסכום הגדול. והאיש לוחץ: 'מה הסכום המדויק שהינך זקוק לו?' – לא היתה ברירה להגר"מ והוא נקב בסכום.
מה שקרה עכשיו, פשוט לא ייאמן. האיש הוציא את כל הסכום ומסרו למיודענו, שמצדו הוציא פנקס צ'קים עבור ההחזרים החודשיים להלוואה.
גם אם בכך היה מסתיים הסיפור, היה זה סיפור גדול… הממחיש לנו שאדם המתמסר לתורה ולהרבצתה, לעולם לא ייצא ניזוק. אבל הסיפור ממשיך…
בחודשים הבאים הבחין הרב רוזנבוים שהצ'קים שמסר למלווה אינם נפרעים בבנק. הדבר היה נראה מוזר, אבל מה יש לו לעשות עוד; הוא נתן הרי צ'קים תקינים, והכסף שהיה מיועד לפרעון היה כמובן בחשבון הבנק!
לקראת סיומה של תקופת ההלוואה מוציא המרצה מכיסו את פנקס הצ'קים של הלווה, ואומר: 'כבר מלכתחילה, עוד כשהיינו בבית הכנסת, החלטתי להעניק לך את הכסף ההוא במתנה, והנה לך כל הפנקס בשלמותו כפי שמסרת לי. אין אני רוצה לגבות את חובי'.
הרב רוזנבוים מנסה בכל כוחו לשדל את האיש שיגבה את חובו, ואומר שהוא בוודאי התכוון להשיב את כל הכסף במלואו, אבל הדברים נפלו על אוזניים ערלות. 'אחי – יהי לך אשר לך', הוא אומר.
נדמה שלא צריך להוסיף מילה על סיפור זה.
(קול ברמה – בטאונה של רמת אלחנן בעריכת הרב משה מיכאל צורן שליט"א)