בעבר, היה טעם היין חזק, ואף אם 'מזגו' את היין במים, דהיינו שעירבו בו מים – עדיין היה נחשב כיין, שברכתו 'הגפן', כל עוד טעמו וריחו היו כשל יין, ובתנאי שכמוּת המים שבתערובת היתה ביחס המקובל באותו המקום למזיגת יין, ולא היוותה יותר מ־85.7% [שש שביעיות] מהתערובת.
בדורות האחרונים, נחלש טעם היין, והפוסקים נחלקו בנוגע לכמוּת המים שניתן לערב בו: דעת החזון איש, שעד שליש מים בוודאי שניתן להוסיף, והוסיף הגר"ח קניבסקי זצ"ל, שהכל לפי חוזק היין. וכן כתב הגר"ש וואזנר זצ"ל, שגם בזמננו קיימים יינות חזקים שניתן לערב בהם עד ששה חלקים מים. וכעין זה כתב בשו"ת מנחת יצחק, שהדבר תלוי במנהג המקום, ובמקום שמקובל לערב כמות גדולה של מים, ניתן למוזגו אף באופן שהיה נהוג בעבר.
מאידך, יש מהאחרונים שכתבו, כי אף כאשר היין מהווה רוב בתערובת, יתכן שאין די בכך, אך לא ציינו את הכמות היחסית שכן ניתן לערב. ויש שכתבו, כי די בכך שהיין מהווה רוב בתערובת; וכן דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל. ולדעת האור לציון, ביין המשווק בחנויות, אין להסתמך על כך שנותר בתערובת טעם יין, משום שביינות רבים מערבים אלכוהול וחומרים שונים התורמים להגברת טעם היין.
ומיץ ענבים – לדעת האור לציון, הגר"ש וואזנר זצ"ל והגר"ח קניבסקי זצ"ל, ניתן למוזגו במים, אם כי בכמוּת פחותה מזו שניתן למזוג בה יין. ולדעת הגר"נ קרליץ זצ"ל, כל עוד המיץ מהווה רוב בתערובת, ברכתו 'הגפן', אלא שמיץ הענבים הנמכר בחנויות במקרים רבים אינו ניתן למזיגה, משום שמוסיפים עליו מים כבר בשעת ייצורו.
אולם, לדעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל, דין המזיגה האמוּר ביין, אינו מתייחס כלל למיץ ענבים, כיון שטעמו חלש בהרבה משל היין, ולכן אף בתוספת מועטה של מים חשיבותו בטֵלה, והוא נחשב כמים ממותקים, וברכתו 'שהכל'. ואף לדעה זו, ניתן להוסיף למיץ הענבים טיפות אחדות של מים.
ומיץ ענבים משוחזר, דהיינו, שבתהליך של אידוי מתמעט היין או המיץ עד שנותרת בו רק תמצית בכמוּת יחסית של כ־20% מהמקור, ולאחר מכן מוסיפים עליו מים – המנחת יצחק מביא את הוראת חברי הבד"ץ של העדה החרדית שכיהנו לפניו, שבתנאים מסוימים ברכתו 'הגפן'; אולם, לדעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל, האור לציון, והגרי"ש אלישיב זצ"ל, ברכתו 'שהכל'. ויין משוחזר – לפי כל הפוסקים הנ"ל, דינו כמיץ ענבים משוחזר; אולם, לדעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל, שונה דינו של היין, וברכתו 'הגפן'.
האם מברכים 'שהכל' על שתיית מים בשעות שלפני התענית במטרה למנוע צמאון בתענית
ככל 'ברכות הנהנין', גם ברכה על מאכל או משקה אינהּ אלא כאשר האדם נהנה מאכילתו ושתייתו. ברוב המאכלים והמשקאות, קיימת תמיד הנאת החיך והגרון, ולכן יש לברך עליהם גם כשאינו רעב או צמא, אולם, המים – אין בהם טעם, ולכן, אין לברך עליהם אלא כשמרווה בהם את צמאונו. ואם חש הנאת כלשהי בפיו או בגרונו בעת השתייה, אות היא כי קיים בו צָמָא במידת מה, וחייב לברך.
ויש שכתבו בשם הגר"א, שאם הרווה את צמאונו לפני ששתה את הכמוּת הנדרשת לחיוב ברכה אחרונה – 'רביעית' – לא יברך 'בורא נפשות'. והגר"נ קרליץ זצ"ל, שדין זה אינו מצוי, משום שהשותה כדי להרוות את צמאונו, מן הסתם לא הוּרווה צמאונו לגמרי עוד בטרם שתה רביעית. וראה במקורות.
והואיל והשותה מים שלא להרוויַת צמאונו, ואינו חש הנאת החיך בשתייתם – אינו מברך עליהם. לפיכך – על פי דברי המשנה ברורה, הערוך השולחן, הבן איש חי, הגרי"ש אלישיב זצ"ל, הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, הגר"נ קרליץ זצ"ל והגר"ח קניבסקי זצ"ל – השותה מים רק לשם סיוע בבליעת מאכל או תרופה, ל'הורדת' מאכל ש'נתקע' בדרכו אל הקיבה, להפגת מרירות של מאכל מר או תרופה מרה, למניעת כאב ראש, או לשֵׁם לחלוח הגרון בשעת הרצאה, לא יברך עליהם.
ושתיית מים בשעות שלפני התענית במטרה למנוע צמאון בתענית – לדעת הגר"ש וואזנר זצ"ל, דינהּ כשתייה להרווית הצמאון, ויש לברך עליה; אולם, לדעת האשל אברהם מבוטשאטש, הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגר"נ קרליץ זצ"ל, אינה נחשבת כשתייה להרווית הצמאון, ואם אינו חש צמאון בשעת השתייה, לא יברך על המים.
ומשקה 'תֵּה' רגיל, שטעמו מַר, ללא סוכר – יש שכתבו בשם הגר"א, שדינו כמים לעניָן הנ"ל, משום שאין הנאה בשתייתו. ולדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, רק אם כמוּת התה במשקה גדולה, דינו כמים; והורה עוד, שגם משקה קפה ללא סוכר וללא חלב, עבור מי שאינו נהנה בשתייתו דינו כמים. ולדעת האשל אברהם מבוטשאטש זצ"ל, כל משקה שיש בו טעם כלשהו, ואינו מוגדר כמים, אין דינו כמים, וצריך לברך עליו גם כששותהו שלא להרווית הצמאון.
ומֵי סודה – לדעת הגר"נ קרליץ זצ"ל, שהחש הנאה בשתייתם, אף אם הנאה זו אינה נגרמת מהמים עצמם, אלא מגז הפַּחְמָן שמעורב בהם, עליו לברך; ותחושת ההנאה שונה מאדם לאדם, ומעת לעת, דהיינו שאותו אדם, לעיתים הוא חש הנאה בשתיית מי הסודה, ולעיתים אינו חש הנאה. אולם, לדעת הגרח"פ שיינברג זצ"ל והגראי"ל שטיינמן זצ"ל, דין מי סודה כמים רגילים.
ילד שמכריחים אותו לאכול – האם מחנכים אותו לברך על אכילה זו? והאם צריך לברך לפני נטילת תרופה עם ציפוי מתוק?
אדם שכופים אותו לאכול נגד רצונו – לדעת הרמ"א ואחרונים רבים, אינו מברך על האכילה לא לפניה ולא לאחריה, משום שאין אדם מצוּוה לשבח ולהודות על דבר שהכריחוהו לעשותו. ויש אומרים, שהואיל ובהנאת האכילה עצמה אין הבדל בינו לבין אדם שאוכל מרצונו, עליו לברך עליה. אולם, אם מדובר באכילת מצוה, יתכן שלכל הדעות צריך לברך.
ולהלכה, ראוי למי שהכריחוהו לאכול, שיתרצה באכילתו, כדי שיוכל לברך לכל הדעות; אך אם לא התרצה באכילתו, לא יברך, אלא אם כן מדובר בפת שאוכל ממנה 'כדי שביעה'.
ובהקשר זה, שאל הגרש"ז אויערבך זצ"ל שאלה מעניינת: ילד שמכריחים אותו לאכול, כיצד ניתן לחנכו לברך על אכילה זו, הרי מבוגר שמכריחים אותו לאכול אינו מברך על אכילתו? והשיב, שבדרך כלל עושים זאת כאשר הילד רעב וזקוק לאוכל, ולאחר אכילתו הוא נהנה מכך שאכל, ובסוג כזה של כפייה, גם מבוגר שיכריחוהו לאכול חייב לברך. וכן דעת הגר"ש וואזנר זצ"ל, שיש לחנך את הילד לברך על אכילתו הכפויה, מהסיבה הנ"ל.
ומענין לענין באותו ענין: כל מאכל שאדם אוכל לשם רפואה, אם הוא ראוי לאכילה – למרות שהוא בעצם מוכרח לאכול, חובה עליו לברך על התרופה, משום שנהנה בשעת אכילתו כדרך האוכלים.
וכן תרופה שמצד עצמה אינה ראויה לאכילה, אך מעורב בהּ חומר מתוק, או שמצופה בחומר מתוק – דעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל, הגרי"ש אלישיב זצ"ל, והגר"ח קניבסקי זצ"ל, שצריך לברך לפני נטילתה. ולמרות שהתרופה עצמה מרה ואינה ראויה לאכילה, והחומר המתוק טפל אליה, צריך לברך עליו, משום שאין 'טָפֵל' פטור מברכה אלא כשמברכים על העיקר, ובנדוננו הרי אינו מברך על התרופה, שהיא העיקר.
במה דברים אמורים? כשאוכל את התרופה כדרך אכילה, כגון תרופה נוזלית שלוגם ממנה, או גלולה שמוצץ אותה; אבל אם בולע את התרופה שלא כדרך אכילה – דעת הגר"ש וואזנר זצ"ל, שיתכן שאין לברך עליה.
(סימן רד, ג – רה, א)