"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ… אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה'" (יט, ב-ג)
בפסוק כתובים ארבעה עניינים שלכאורה אין קשר ביניהם: א. קדושים תהיו. ב. איש אמו ואביו תיראו. ג. את שבתותי תשמורו. ד. אני ה'.
הרב צבי אליאך סיפר סיפור מדהים שאירע עם יו"ר ועד הישיבות הרב משה דוד טננבוים בשנת תש"ה, סמוך לסיום מלחמת העולם השנייה.
באחד מימי 'בין הזמנים', בעת ששהה בחופשה בכפר פינס, ניגש אליו קיבוצניק ואמר לו: "אני חבר קיבוץ של השומר הצעיר הנמצא סמוך לכאן. יש שם עכשיו ברית מילה וחסר לנו עשירי למניין. אבקש לקחת את הרב ברכבי, הלוך ושוב, כדי להשלים לנו מנין". הרב טננבוים הסכים וכעבור דקות ספורות הם הגיעו לקיבוץ.
שח הרב טננבוים: ראיתי שם מחזה שלא ראיתי מעודי. המוהל היה חילוני, לבש מכנסיים קצרות ונעל סנדלים תנכיות. לראשו, לכבוד המעמד, הניח כיפת קרטון. עקבתי אחריו וראיתי שהוא עשה את הברית במומחיות ובמקצועיות, כמו גם כל ניהול הטקס והברכות. משהו לא 'הסתדר' לי… ניגשתי למוהל להחמיא לו על עבודתו המקצועית והתחלתי לרחרח, בעדינות, אודותיו.
הוא הבין בדיוק מה אני מבקש לדעת… לפני שהספקתי לשאול את ה'ואם תאמר' הוא פתח ב'ויש לומר' ומנע ממני את המבוכה. וכך אמר:
"כבוד הרב לא יסתכל עלי ככה כמו שאני נראה. לפני המלחמה גרתי ברומניה והייתי חסיד ויז'ניץ של ה'אמרי חיים', עם כל הלבוש, השטריימל והכל. אבל אז, כבוד הרב, באה השואה… זרקתי הכל והגעתי לארץ, לקיבוץ הזה. כפי שאתה רואה, אנשי הקיבוץ כאן רחוקים מאידישקייט, אבל לעת הצורך, אני עושה כאן בריתות. בחו"ל הייתי המוהל בויז'ניץ ומזה הגיעה לי המומחיות והמקצועיות בעריכת בריתות".
לאחר שסיים, ממשיך הרב טננבוים, ניגש אלי אבי הבן, גם הוא קיבוצניק, והודה לי על השתתפותי. "בהזדמנות זו אבקש ממך הרב טננבוים בקשה נוספת", אמר. "אבי אדם מבוגר, קשיש שמתנייד רק על כסא גלגלים, גר כאן בבית האבות שבקיבוץ. הוא לא היה מסוגל להגיע לברית, ואבקש ממך, אם תוכל בבקשה להיכנס אליו ולאחל לו מזל טוב לכבוד הברית של נכדו. זה בוודאי ישמח אותו מאד".
כמובן שהסכמתי בשמחה. אם יש לי הזדמנות לכבדו ואף לקיים מצות ביקור חולים – בוודאי שאנצל את ההזדמנות ונכנסתי אליו.
הצגתי את עצמי כיו"ר ועד הישיבות, חסיד קרלין. כששמע הזקן שאני חסיד קרלין 'התעורר לתחייה' ואמר: "אוהו! חסיד קרלין! בא ואספר לך סיפור על האדמו"ר שלך שנספה בשואה. אני, סיפר הזקן, יוצא גרמניה. יום אחד האדמו"ר מקרלין הגיע לטיפול רפואי לברלין. אנחנו, היקעס, לא ראינו מימינו מה זה חסיד, וקל וחומר לא מה זה אדמו"ר. היקים, שלא כיוצאי אשכנז, לא התחברו לכל הסגנון הזה. זו הייתה אטרקציה גדולה עבורנו, כששמענו שבליל שבת האדמו"ר יקיים טיש. כולם הגיעו לבית הכנסת הגדול בברלין. גם אנחנו, שהיינו כבר חילונים גמורים, מחללי שבת, הגענו. לא נכנסנו לבית הכנסת, אבל צבאנו על החלונות מבחוץ.
"הרב'ה פתח ואמר: 'אצלנו בקרלין לא נהוג שהאדמו"ר אומר 'תורה' בטיש. אבל מכיוון שכאן אני אורח, אכבד את מארחי שביקשו ממני לומר'. והוא פתח ואמר, והדברים שלו עדיין מהדהדים באוזניי עד עצם היום הזה:
'השבוע קוראים בתורה פרשת קדושים. התורה אומרת: 'קְדֹשִׁים תִּהְיוּ… אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם'. מה הקשר בין ארבעת חלקי הפסוק? אלא, אמר הרב'ה:
'כשאני נמצא בקרלין, עם החסידים שלי, אינני צריך לדבר הרבה. מספיק שאני אומר להם שתי מילים: 'קדושים תהיו'! והם כבר מבינים מה עליהם לעשות. הם גם יודעים את פירוש הרמב"ן על הפסוק, מי נקרא 'קדוש', ומיישמים את הדברים.
'אבל יש אנשים', המשיך הרב'ה, 'שאי אפשר לומר להם 'קדושים תהיו'. הם לא אוחזים בדרגה הזאת. מהם צריך לבקש: 'איש אמו ואביו תיראו' – לכל הפחות תתנהגו כמו שההורים שלכם התנהגו. אל תעזבו את המסורת. ראיתם אבא ואמא, ראיתם חינוך, ראיתם אהבת ה' ויראת שמים, אל תעזבו את הדרך.
'ויש סוג שלישי, יהודים שהתרחקו עוד יותר. הם כבר עזבו את הדרך של הוריהם. להם צריך לומר שלכל הפחות 'את שבתותי תשמורו' – תשמרו שבת!
'אבל יש גם סוג רביעי', אמר הרב'ה, 'אלה שנמצאים כאן על החלונות. אתם, הצעירים, שלא רציתם להיכנס לתוך בית הכנסת. התביישתם להיכנס כי גם שבת אינכם שומרים. לכם, אומר הקב"ה: דבר אחד כן תזכרו. תזכרו ש'אני ה"! תזכרו שיש אלוקים בעולם! שהבנים לא יתחתנו עם גויות, והבנות לא יתחתנו עם גויים! אני ה'!'
"לבת שלי", סיים הישיש את סיפורו, "היה חבר גרמני, גוי. למחרת אותה שבת, ביום ראשון, התחלתי לארוז מזוודות. 'עולים לארץ ישראל' אמרתי לבני ביתי. הבנתי שאם נישאר בברלין – בתי תתנתק מעם ישראל ותתחתן עם הגוי. כעבור שבועיים הגענו כאן לקיבוץ. הבת ב"ה התחתנה עם יהודי, אמנם קיבוצניק אבל יהודי! והיום היה הברית של הבן שנולד להם. כל זה בזכות הצעקה 'אני ה" של הרב'ה!", סיים הישיש את סיפורו.
(רבי יעקב שיש שליט"א)