דממה שררה בחדר, הנוכחים הביטו זה על זה בתדהמה, אך מיד קם הקונסול הבריטי קד קידה והכריז: "אנחנו מעריכים מאוד את אמונתך ואת יושרך, נמתין כאן עד צאת השבת…" רבי סלמן הודה לנוכחים ושב לבית המדרש להמשך לימוד התורה

הרב ישראל ליוש

"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'…" (לה ב)

הנה בפרשת כי תשא לאחר הציווי על מלאכת המשכן, הקב"ה מבקש ממשה רבינו להזהיר את ישראל על שמירת השבת, ואילו בפרשתנו מקדים משה רבינו להזהיר על השבת לפני שהוא מצוה על מלאכת המשכן.

ואמנם, משה רבינו עושה כן, משנה מסדר הציווי של הקב"ה, ומקדים את השבת למשכן, כדי ללמד את ישראל שהשבת חשובה יותר, ואינה נדחית מפני מלאכת המשכן.

אלא שהדברים עדיין טעונים ביאור, משום שבפרשת כי תשא, אזהרת השבת נאמרת בלשון מיעוט: 'אך את שבתותי תשמורו', כל אכין ורקין – מיעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן. הרי במקום למעט, היה הקב"ה מצווה על השבת לפני המשכן, כמו שעשה משה רבינו, ומזה היינו לומדים שהשבת חשובה ואינה נדחית מפני מלאכת המשכן.

אלא, מיישב ה'כלי יקר' שהשבת יש בה משום כבוד הקב"ה, להורות כי הוא ית' חידש את עולמו, ואילו המשכן מורה כולו על כבוד ישראל, שויתר להם הקב"ה והשרה את שכינתו בתוכם ומחל להם עון העגל, אם כן, הקב"ה חס יותר על כבוד ישראל, לכן הקדים את המשכן המורה על כבודם, לשבת המורה על כבודו, וכדי ללמדנו שמכל מקום השבת חשובה ואינה נדחית מפני מלאכת המשכן, כתב את אזהרת השבת בלשון מיעוט 'אך…'. אבל משה רבינו חס על כבוד הקב"ה יותר מכבוד ישראל, וע"כ הקדים את השבת, וממילא מהקדמה זו כבר ילמדו ישראל שהשבת חשובה ואינה נדחית מפני מלאכת המשכן.

האניה בה הפליג מרן הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק זי"ע אל ארץ הקודש, עמדה להגיע אל היעד, אלא שהשמש גם היא עמדה לשקוע ולהביא עמה את השבת הקדושה, ולחרדתו של הרב מבריסק, חניית האניה התארכה ואיימה להסתיים אחרי כניסת השבת.

אחוז חיל ורעדה, הביט הרב לסירוגין בשעון ובשמש, שואל כל העת את הנוסעים סביבו: "מתי מתעתדת האניה לעגון?"

לאחר שעה ארוכה מורטת עצבים, עגנה האניה על חוף מבטחים. היה מספיק זמן עד שקיעת החמה, אך הרב מבריסק הודיע לבני ביתו: "אצלי כבר שבת…" הוא מיהר לרדת מהאניה והורה להשאיר עליה את החפצים, ולא שם ליבו כלל וכלל לחששות שהמזוודת נשארות שם כהפקר, ואין ספק שיחטטו בהן ויתכן שייגנבו חפצים או ייאבדו.

בתו הקטנה בקשה ליטול עמה שרשרת אחת שקיבלה מתנה מאמה הי"ד, "הרי לא נשאר לי אף מזכרת מאמא, רק השרשרת הזו…" – התחננה הבת – "היא יקרה לי מאוד והשבת טרם נכנסה…!"

"בתי היקרה!" – ענה לה הרב מבריסק בחמלה –"אף אני משאיר שם את הכתבים של אבי מרן רבי חיים מבריסק, את הרי יודעת כמה הם יקרים לליבי וכמה מסרתי את נפשי עליהם, אך השבת היא מעל הכל…"

כששמעה הבת שכתבי הסבא נשארים באניה, נחה דעתה, והבינה כי בשעה זו באמת אי אפשר לקחת כלום מהאניה…

פעם נסע הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ מקמניץ זי"ע לארצות הברית כדי לערוך מגבית עבור הישיבה. בשבת התפלל רבי ברוך בער בבית הכנסת החרדי יותר, זו שמחיצת עזרת הנשים היתה עשויה כתיקונה, ולאחר התפילה השמיעו דרשה בדבר חשיבות 'החזקת תורה', והמתפללים נקראו לתרום כסף לישיבה.

הציבור אכן התעורר והחליטו לתרום לישיבה סכום עתק בימים ההם, אלפיים דולר…!

מיד בתום תפילת ערבית במצאי שבת, הוגש לרבי ברוך בער צ'יק עליו היה רשום הסכום מכובד 2000 דולר!, אלא שלא מצא חן בעיני רבי ברוך בער שהצ'יק היה מוכן מיד בגמר התפילה, הוא חשש שחיללו את השבת כדי להכינו, ולתדהמת המתפללים קרע רבי ברוך בער את הצ'יק לגזרים, והסביר: "הישיבה אכן זקוקה נואשות לכסף עבור המשך קיומה, אך אינני רוצה להשתמש להחזקת תורה בכסף שיש בו משום סרך חילול שבת…"

משרתו של הגביר האדיר מנחם דניאל הופיע בביתו של הגאון רבי סלמן מוצפי זצ"ל בעיצומו של יום השבת, ושליחות בידו, לקרוא לרבי סלמן לבית הגביר, שם אמורה להיערך עתה חתימה על עסקה גדולה עם הקונסול הבריטי שהגיע בראשות משלחת גדולה ורמת דרג מבריטניה כדי לחתום על העיסקה.

משלא מצא המשרת את רבי סלמן בביתו, הוא פנה לבית המדרש שם מצאו וביקש ממנו לבוא לבית אדונו הגביר לחתימת העיסקה…

הביט בו רבי סלמן בעינים תמהות: "עסקי חולין בעצם יום השבת..?!", אך במחשבה שניה החליט רבי סלמן לבוא עם המשרת לבית הגביר בעיצומו של יום השבת.

כשנכנס לבית הגביר הדור בלבושי השבת הטהורים, קיבלו אותו הנוכחים בהדרת כבוד וביראה. הוא ניגש היישר לארון, הוציא ממנו שעון ואמר: "בעוד שעתיים תשקע השמש ומחצית שעה לאחר מכן תצא השבת, רק אז אוכל להתפנות ולעסוק בחתימת העסקה, עד אז שבת וכיהודי אני מצווה לשמור על קדושתה…"

דממה שררה בחדר, הנוכחים הביטו זה על זה בתדהמה, אך מיד קם הקונסול הבריטי קד קידה והכריז: "אנחנו מעריכים מאוד את אמונתך ואת יושרך, נמתין כאן עד צאת השבת…" רבי סלמן הודה לנוכחים ושב לבית המדרש להמשך לימוד התורה.

כשהגיע לבית המדרש היה שש ושמח, צהלתו היתה ניכרת על פניו, והסביר לשומעי לקחו: "מעולם לא הרגשתי קדושה עצומה כמו באותם רגעים, כאשר קדשתי את שמו ית' בפני עשרה נכבדים מאומות העולם שהמתינו יותר משעתיים בידיעה שהשבת קדושה ומכובדת מכל, והיהודים שומרים על קדושתה בלי פשרות…"