אילן הנוטה
אזניו של הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל כרויות היו לצער הזולת. אם שמע צופר אמבולנס מייבב, מפסיק היה באמצע לרגע השיעור, ומקדיש את הלימוד להחלמת אותו חולה אלמוני. ציטט דברי הגמרא (שבת סז ע"א, חולין עז ע"ב): "אילן שמשיר פירותיו (שגדלים יותר מדי מחמת דושנו) טוענו באבנים להכחיש כוחו, וצובעו בסיקרא, בצבע אדום. שיראו בני אדם, ויבקשו עליו רחמים".
ורבינו מתפעל היה מרמת הרגישות שהיתה בימי קדם, כזו 'נשיאה בעול עם הזולת'. אנשים עברו ליד אילן המשיר פירותיו, והתפללו על בעליו! לא ראו את הבעלים, אף לא הכירוהו, אבל יהודי מצוי במצוקה כספית, אילנו אינו עומד בציפיות, והתפללו לרווחתו. על אחת כמה וכמה כשיללת הצופר מודיעה, שיהודי מצוי בסכנה וזקוק לרפואה דחופה, שיש לשאת עימו בעול ולהעתיר עבורו!
פעם הציעו בני משפחת רבינו נסיעה בחול המועד פסח למערת המכפלה. היה זה בעידן האינתיפאדה, ורבינו היסס. חשש לנסוע למקום סכנה. מששמע שחברת ההסעות הבטיחה שמירה, נאות. תושבי חברון שמעו על בואו, כמה שמחו. בהתרגשות עזה והתעוררות גדולה התכוננו לבואו. יצא אוטובוס מלא, באווירה מרוממת. בדרך, עצרו לתפילה קצרה בקבר רחל.
לפתע, בהגיעם למעלה הכפר 'חלחול', נעמד פורע אלמוני באמצע הכביש, ובידו אבן ענקית. רבינו שישב קדימה הורה לנהג: "תמשיך מהר!"… אך השעה נחמצה, והאבן יודתה וניפצה את השמשה הקידמית. הנוסעים נזעקו והמהומה רבתה. אמהות נחרדו וילדים בכו. תהילות לקל, לא נפגעו נפשות. האוטובוס עצר בקצה דרך בית לחם. בעל החברה הציעה אוטובוס חילופי, מוגן ירי, והנוסעים שמחו להצעה. אחיין רבינו מיהר ושאל: "כבודו פחד?" וענהו: "לא". המשיך ושאל: "ואם נמשיך לחברון, כבודו יפחד?"
וענה: "לא פחדתי, ולא אפחד!"
"אם כן, ומה דעתו, נזמין עוד אוטובוס?", שאל, ורבינו נענה: "כן, לירושלים!"
"מדוע, הרי כבודו רגוע, והנוסעים הסכימו להמשיך בנסיעה. ההתכוננות בחברון בעיצומה. איזו הזדמנות! למה שיתאכזבו?", תמה.
ורבינו הגיב: "מה, אינך שומע? הילד כאן בוכה, רועד מפחד. מה השאלה? מיד הביתה!"…
(מתוך הספר 'רבינו האור לציון')