"לכל מראה עיני הכהן" (יג, יב)
אם התעורר לאדם כאב-שיניים בפיו, היינו ממליצים לו להביט קדימה, או יותר נכון: אחורה, ולבדוק מדוע עשה לו ה' ככה, ועל מה ולמה פקד אותו כאב חזק שכזה, ובמיוחד בעיצומה של שבת-קודש.
ואולי זה קשור לדבר-מה שאירע בפיו, דהיינו ללשון הרע, והסיפור הבא יוכיח.
כולנו התחנכנו על ברכי הכלל של 'מידה כנגד מידה'. מִתָּמִיד ידענו שזו היא מידתו של הקב"ה. אבל לא תמיד רואים את הדברים בחוש. הר"ן בדרשותיו כותב שענין המידה כנגד מידה בא לעורר את האדם שיוכל למצוא את הדבר שקִלְקֵל בו, ויידע כיצד עליו לתקנו, ומאידך – להוכיח לו על מה הוא מקבל שכר.
הנהגתו של הקב"ה ב'מידה כנגד מידה' מביאה חיזוק רב לכל יהודי, היודע שגם אם חלילה מתרגשת עליו צרה גדולה, תהיה לו דרך להיפטר ממנה, אם ישכיל ויידע מדוע הביא עליו קודשא בריך הוא דווקא את הצרה הזו, ומן הצד השני – לא יתלה את השפע הגדול שהוא מקבל בסיבות צדדיות ומקריות.
מה עוד לא סופַּר על האי סבא קדישא, הכהן הגדול מראדין? הנה לפנינו סיפור מופלא, ומוסר-השכל עצום בצדו, לידע להודיע ולהיוודע שהקב"ה משלם שכר טוב ליראיו גם בעולם הזה.
סיפר הרב משה ויא, שסיפר לו תלמיד חכם גדול אחד, שלמד בישיבתו של החפץ חיים בראדין, על דבר שאירע עימו פעם בעת שנכנס לביתו של החפץ חיים.
הייתי מגיע לביתו פעמים רבות, סיפר הת"ח, והמקרה שאני מדבר עליו היה בעת שהחפץ חיים היה בגיל 83 לערך. למרות החולשה שפקדתהו באותו יום, רבינו היה אז בעת רצון מיוחדת במינה, והדבר ניכר עליו.
מחמת החולשה שכב רבינו במיטתו, ולפתע הוא מורה לי להתקרב אליו, ומבקש ש… אפתח את פיו. הייתי נרעש ונפחד, ולא רק שלא הבינותי כלל מה הח"ח רוצה להשיג בכך, אלא שגם לא ידעתי כיצד אָעֵז לציית להוראה שכזו! – – –
לפתוח את פיו של החפץ חיים?! מי מוכן להיכנס אל תוך לוע הארי?! – – –
חישבתי להתעלף
אבל לא עזר לי מאומה. החפץ חיים הורה לי בשנית לפתוח את פיו. בלית ברירה, ובחוסר-אונים מוחלט התקרבתי אליו, ופתחתי את פיו הקדוש.
לפניי נגלו שתי שורות שיניים צחורות כשלג, מסודרות ומתוקנות כדבעי, משל היה זה ילד קטן שעוד לא הספיק לפגום את השיניים שקיבל מהקב"ה.
בעוד אני נתון בסערת-חושים שאי-אפשר לתאר, פונה אליי החפץ חיים ומבקש דבר נוסף.
'תספור נא כמה שיניים יש בפי'! – – –
ואני חישבתי להתעלף… כדי למנות את מספר השיניים, צריך כבר להיכנס עמוק אל תוך פיו המסולא-בקדושה של רבן של כל ישראל; כיצד אוכל לעשות זאת?!
אבל גם הפעם, לא איפשר לי רבינו לחשוב הרבה, והאיץ בי לספור את שיניו.
שן אחת לא היתה חסרה!
מה אומר ומה אדבר; החילותי במשימה הקשה, ובסיומה הגעתי למספר 32, בדיוק כמספר השיניים שברא הקב"ה באדם. שן אחת לא חסרה ולא נפגמה!!!
כל השיניים היו בריאות וחזקות כביום נתינתן!!!
למותר יהיה לציין שבגיל מבוגר שכזה שבו היה החפץ חיים באותה תקופה, אין הרבה קשישים שזוכים למתנה שכזו.
לאחר שעשיתי את שביקש, לקח הח"ח את ידי, ואמר בחיוך, בחיוך כזה שאי-אפשר לשכוח לעולמים:
'אני שמרתי על הפה שהקב"ה נתן לי, והקב"ה שמר על הפה שלי' – – –
שהמלאכים יגישו לךָ את הדגים…
כאב השיניים צריך לעורר את האדם לדבר נוסף, והוא, שאולי לא קיים את מה שאומרים חז"ל על המלבין שיניים לחבירו, אלא עשה ההיפך. פגע בבני ביתו. פגע בשלום הבית.
הגה"צ רבי דב יפה זצ"ל אמר, שמתוך דברי חז"ל שאמרו "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו", 'לעולם' – משמע שצריך מאוד מאוד לחזור ולשנן את הענין שלא לצער אותה. ועל כל אחד מוטלת החובה לדעת מה מצער את אשתו, שאם לא כן לא יוכל להזהר בכך, כי לא יֵדע ולא יבין מה הם הדברים הגורמים לה לצער.
אדם שהתרגל לדבר עם החברותא שלו בסגנון כמו "אתה מדבר שטויות", צריך לדעת שגם עם החברותא לא מדברים כך, אבל על אחת כמה וכמה לא עם האשה.
הגה"צ רבי אייזיק שר זצ"ל אמר לי פעם: 'אתה יודע מדוע רואים הרבה פעמים שבניהם של תלמידי חכמים הם לא מוצלחים, מפני שהם אינם יודעים להתנהג כראוי עם נשותיהם, ולכן האשה שונאת את בעלה; וכי אתה חושב שרק בני "שנואה" הם לא מוצלחים, גם בני "שונאים" – היינו שהאשה שונאת את בעלה, הם כאלה!
עוד סיפר לי רבי אייזיק, שפעם נכנס יהודי אחד לביתו בליל שבת, ובכניסתו לא אמר לרעייתו "שבת שלום", ומיד התחיל לשיר "שלום עליכם מלאכי השרת".
לאחר שסיים, עשה את הקידוש, ופנה לאשתו ואמר, "אפשר כבר להגיש את הדגים"? השיבה לו הרעיה: 'הרי אמרת "שלום עליכם" למלאכי השרת, שהם יגישו לך את הדגים'…
הבה נדאג לשלימותו של שלחן השבת
הפגיעה בשלום הבית עלולה להיות במיוחד בשבת, כיון שאז כולם נמצאים בבית, ובמיוחד ליד שולחן השבת, שם הוא עלול לפגוע באשתו ובילדיו.
השבת והבית היהודי, שני מושגים שהלכו תמיד זה לצידו של זה. אם השבת באה לעולם כדי ליצור לאדם מנוחה מעמלו, ואפשרות להקדיש את עצמו לבוראו, הרי שהבית, על כל אשר בו, הוא ההשלמה היעילה ביותר ליצירת המנוחה הזו.
אחת האפשרויות הטובות ביותר לחזק את הקשר הרגשי בין בני הבית, ובמיוחד בין הבעל ואשתו, היא – שבת-קודש. ולכן, החיזוק היותר־גדול של כל בית יהודי, צריך להיות בעניינה של השבת.
והנה, דווקא בנושא כה חשוב, באים רבים וטוענים שהדבר נשגב מהם; "עשינו כבר נסיונות רבים וכיוון שלא עלה הדבר בידינו, מי יודע אם עתה תצלח דרכנו אם לאו".
השקפה זו, היא פסולה במהותה, כיון שאצל יהודי לא מצוי מושג של יאוש או חדלון, ותמיד אפשר, וצריך לנסות שוב ושוב, עד שיצליח הקב"ה את דרכו.
אם נצטווינו במצוות השבת, אות הוא שלכל אחד יש חלק בקדושתה ובטהרתה, והקב"ה שנתן את השבת, נתן לכל בן מבניו את הכוח והאמצעים להשמר מכל הלאווים ולקיים את כל מצוֹות-העשה הקשורות בשמירת השבת.
הכל יודעים ששולחן השבת בבית יהודי הוא אחד השיאים החווייתיים של כל בני המשפחה. 'שולחן' זה משפיע על כל סביבותיו, והארגונים העוסקים עם בעלי-תשובה, יודעים לספר שרבים-רבים מהם שבו לכור-מחצבתם אך ורק בגלל השתתפותם בסעודת-שבת אחת בבית יהודי כשר.
מאידך, יש שאינם יודעים כיצד לנווט את ההנהגה ליד השולחן, וכך עוברת־חולפת לה השבת ללא התועלת העצומה שאפשר לשאוב משלוש הסעודות הנאכלות בצוותא עם כל בני הבית.
הגיע הזמן לבצר את מעמדה של שבת קדשנו וליטוע אווירה מיוחדת שתשפיע על כל בני הבית ותיסוך בהם הרגשה של בני מלכים. חיוב זה מוטל בראש ובראשונה על בעל הבית, בכך שיכין את עצמו לקראת השבת בדברים שיש בהם כדי לקבץ את כל הילדים בכל הגילאים אל שולחן השבת.
משימה לא קלה
משימה זו, לא מן הקלות היא, כיון שכל ילד דורש את שלו, ואברך השקוע בלימודי הגפ"ת יתקשה לפעמים להכין את עצמו כראוי בסיפורים ובתיאורים מרתקים שיְכַנְסו את הילדים סביבו בליל שבת וביום המחרת.
מאידך, צריך כל יהודי להבין שכשם שעקרת הבית עמֵלה ומתייגעת להכין את מאכלי השבת ולתַבְּלָם בטוב טעם כדי שיהיו המאכלים ערבים על כל בני הבית, כך בדיוק באותה מידה מוטלת עליו החובה לתבל את השלחן בדברים המעניינים את הילדים.
נוכל רק לספר שמזה תקופה ארוכה עקבנו אחר אברך מופלג היושב בימי רביעי וחמישי באחד מבתי הכנסת ולצידו דפים, והוא כותב וכותב וכותב. האברך יושב על מקומו במשך זמן רב, שקוע בתוך הדפים שלו, ואינו מבחין בנעשה סביבו.
היושבים לצידו בטוחים שהמדובר ב"חבורות" שהוא אומר בכולל בו הוא לומד, אך העובדה שהאברך הביט מדי פעם ב…חומש, הביאתנו למסקנה שֶׁפָּנִים אחרות באו לכאן.
בשלב מסוים ניגשנו אליו ושאלנו למהות הדפים, ואז התברר שהתלמיד חכם ההוא משקיע 4 שעות מדי שבוע כדי לעבור על פרשת השבוע 'ישר והפוך', ובדפים אלו הוא מכין שאלות לילדיו.
את השאלות הוא מוסר להם כבר בימי חמישי וששי, והם מתבקשים להשיב עליהן, ולבוא אל שולחן השבת ופתקיהם בידיהם. כל אחד מקריא את התשובות, וכמובן שהאבא מקדיש תשומת-לב לא רק לאלה שתשובותיהם היו מדויקות להפליא, אלא גם לאלה שעמלו והתייגעו אך לא הצליחו לקלוע למטרה.
כך הופך שולחן השבת לאירוע מרתק שכל בני המשפחה ממתינים לו במשך כל השבוע.
אמנם מה שמתאים לבית אחד לא מתאים למשנהו, אבל מדוגמא זו נוכל לקחת לקח מאלף על המאמצים שיש להקדיש על-מנת שניתן יהיה להפיק משולחן השבת את כל מה שאפשר להפיק ממנו…
הכלל הוא שצריך להשקיע בנושא זה זמן ומחשבה על־מנת להביא את הבית למצב שבו השבת תעבור מתוך קדושה ושמחה של מצוה.
דומים למלאכים
כדאי להציע, למשל, לכל ילד לומר דבר תורה קצר על השלחן, וכשהוא מדבר – כולם צריכים להקשיב לו, ולא לעסוק בדברים אחרים.
אפשר גם לבקש מהילדים שילחינו ניגון ל'מנוחה ושמחה אור ליהודים' או ל'צור משלו' ו'קה רבון'. לא ניגונים חדשים, אלא שיקחו ניגונים משירים אחרים ו"ילבישו" אותם על זמירות השבת המושרות בכל בית ישראל.
כל המשימות הללו מקרבות את הילדים אל השולחן, ולא כפי שקורה בחלק מהבתים שלאחר המנה הראשונה, ולכל היותר לאחר המרק, נשאר השולחן ריק מיושביו…
כל־כך גדולה היא מעלתה של השבת, עד שביום זה הננו דומים למלאכים. שהרי בכל יום אנו אומרים (בנוסח ספרד) ב'קדושה' – 'נקדישך ונעריצך כנועם שיח סוד שרפי קודש', דהיינו שעם ישראל אינו מתיימר לומר את הקדושה יחד עם המלאכים, אלא לכל היותר הוא עושה זאת כמו המלאכים; ואילו בתפילת מוסף של שבת־קודש אומרים 'כתר יתנו לך וכו' מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה'.
המלאכים ועַם ישראל יחדיו, מקדשים – בשבת – את שמו של קודשא בריך הוא.
לדעת הטקטיקה של היצר-הרע
וכפי שאמרנו, דווקא בגלל הרגעים הגדולים המצויים ליד שולחן השבת, מנסה תמיד היצה"ר לפגום באווירה המקודשת והכל-כך נחוצה כיום לכל בית יהודי באשר-הוא. והיכן נמצאת עיקר משימתו של היצר? – בשלום הבית!
ומי שיודע את הטקטיקה המלחמתית של היצה"ר, יידע גם להילחם נגדו, ולנקוט בתחבולות על-מנת להכשיל אותו במאמציו אלה. ככל שנחדיר למוחנו שהמריבות המתעוררות בבית בשבת-קודש הן עצת-היצר, כך נוכל להיאבק נגדן בכל הכוח, וזאת על ידי שנשתדל להיות רגועים ושלווים, ולא לתת פתח-של-מתח בשום דבר וענין.
(מתוך הספר 'שבת בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)