ביום חמישי שעבר כ"ה בתשרי, חל יום ההילולא של מרן החתם סופר זי"ע. מעשה מופלא אודותיו קראנו בגיליון 'טיב הקהילה', מתוך שיחותיו של הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א:
בעיר פרשבורג הגדולה לאלקים, הגיעו שני בחורים יתומים מאותה עיירה, שאבותיהם נהרגו במלחמה, וכאשר לא היה מי שיגדל אותם לתורה וליהדות שלחו אימותיהם את שניהם יחדיו אל ישיבתו של החתם סופר, בצירוף מכתב בקשה ותחינה לקחת את היתומים הללו תחת חסותו, כדי שיגדלו כראוי בתורה ויראת שמים, ולא יוזנחו וייעזבו בהפקרות העולם חלילה. נענה החתם סופר לדבר מצוה רבתי זו, ולקח על עצמו את העול לגדל את היתומים הצעירים הללו בישיבתו הקדושה.
מנהג הישיבות בימים ההם, לעשות את מחצית השנה בהיכל הישיבה, ולקראת חג הפסח וחג הסוכות היו התלמידים יוצאים לשוב לביתם. גם שני החברים היתומים, כשם שבאו יחד כן יצאו יחד בדרכם לעירם ולבית אמותיהם, אך בהגיעם העירה הפתיע הנער האחד את חבירו, והודיעו שאין בדעתו עוד להמשיך בלימודי הישיבה, וכבר מוחלט אצלו לעזוב את לימוד התורה שיגיעתה ועמלה קשה עליו, ואינו יכול עוד לעמוד בניסיונות הרבים שהיצר מערים ומסית כל העת, ולכן יוצא הוא אל הגימנסיה המקומית של הגויים ללימודי אקדמיה. הוא בחר לעצמו את מסלול הרפואה, בלימודי דוקטורט להשתלם במקצועות אלו, ולנסות את כוחו בתור רופא ופרופסור מומחה.
לקראת הזמן הבא חזר אל הישיבה רק הבחור השני שחפצה נפשו בתורה, ואילו חבירו היתום השני עשה את אשר חפץ בעצת יצר הרע, ויצא לתרבות רעה בלימודים אקדמאיים ופריקת עול תורה ומצוות, רחמנא ליצלן. כראות רבינו החתם סופר שחזר אל הישיבה רק האחד מתוך השניים, שאל את הבחור אודות חבירו מדוע לא הגיע עימו. סיפר הלה דברים כהווייתן שחברו עזב את הישיבה, ובחר להעדיף את הגימנסיה של הגויים, לדאבון לב אמו האלמנה וכל משפחתו וחבריו.
החתם סופר נחרד עד מאוד, שכך עלה לתלמיד ישיבתו הקדושה שהחמיץ את תורתו ויראתו, ובפרט שמחמת יתמותו נטל על עצמו אחריות אישית לגידולו וחינוכו כפי שהבטיח לאימו, והנה עתה עזב את דרכי אבותיו ויצא לחצוב לו בורות נשברים. תפס אפוא רבינו החתם סופר בעוז את אומנות התפילה המוחזקת בידינו מאבותינו, ולפני ה' שפך שיחו להשיב את לב אותו יתום בתשובה שלמה, ולהצילו מידי הסטרא אחרא האורבים לחטוף בחורי ישראל קודש, ה' ישמרנו ויצילנו, והרבה להזכירו לטובה בתפילותיו הזכות. כך נמצא שבעוד אותו בחור שובב מתהולל עם חבריו הגויים שבגימנסיה, יושב לו מנגד רבו הגדול צדיק הדור וליבו שותת על אובדן נפשו ונשמתו.
ערב אחד בעת שישן הבחור הסטודנט החדש על יצועו, הפיל עליו שר החלומות מן השמים חלום נורא, מבהיל על הרעיון! בחלומו הזמינו ה'גלח' הראשי, ראש הכמרים של האוניברסיטה כולה, לסעוד עימו יחדיו את ארוחת הערב, היה זה כיבוד מיוחד השמור לסטודנטים מצוינים בלבד, שנשאו חן בעיני הכומר המדופלם. הבחור ידע היטב שהמדובר הוא בסעודה מלאה גיעולי נכרים, איסורי נבלות ואיסורי טריפות ואף תערובת בשר בחלב, אך במר ייאושו הפנימי אמר לעצמו: הלא בין כך כבר נפלתי בהרבה עבירות חמורות רח"ל, וכבר תפוס אני בעומק השאול ברשת היצר… [רחמנא ליצלן מהאי דעתא], ויצא לחגוג את ארוחתו בבית הכומר.
במהלך הסעודה הדשנה סח לו ה'גלח', תדע לך שהנני עוקב אחריך מזה תקופה ארוכה, ומאוד מצאת חן בעיני בהליכותיך העדינות ובהתנהגותך הנאה, ברצוני אפוא להעניק לך את בתי המשכילה והמלומדת לאשה. שמח הבחור על ההצעה הנכבדה, אין זה דבר של מה בכך להינשא לבתו של נשיא הכמורה אבי אבות הטומאה… ונתן את הסכמתו לנישואין אלו. הוא מיהר לשלוח טלגרמה דחופה לאימו הדוויה, בה סיפר על ההצעה המוכבדת שנפלה בחלקו שאמורה לקדמו ולהעלותו בכמה דרגות, וביקשה להגיע לשמחתו ולהשתתף בחתונתו.
הגיעה עת ההילולה של המשתאות והחנגות, כדרכם של הגויים הנבזים להתהולל ביין נסכם, אבל אימו הצדקנית לא הופיעה להשתתף בשמחתו הטמאה, היא העדיפה להישאר בביתה ולשפוך את לבבה בתפילה מקירות לב על בנה האובד.
חלפה תקופה והנה תינוק קטן נולד לבני הזוג. האב, חתנו של הכומר הגדול, ידע אמנם שבנו 'נוצרי' הוא לכל דבר, שכך דין ישראל אמור להלך אחר זרע האם, ואם אימו גויה הרי גם הבן גוי גמור. ואף על פי כן, בהיות שעדיין שמר אמונים למסורת יהדותו, היה חוגג לפעמים בבית גם את חגי ישראל, ובהגיע הנער לגיל שלוש עשרה חשב האב שאף כי הנער גוי ואבא שלו מתנהג כמו גוי, לא צריך הוא בשביל כך להפסיד את החגיגה היפה הזו… והחליט לערוך לו שמחת'בר מצוה' [אף כי בעצם מהותו היה'בר עבירה' רח"ל]…
גם הפעם שלח טלגרמה לאימו האלמנה, והזמינה להשתתף בשמחת ה'בר מצוה' של בנו הגוי… הפעם דוקא כן נענתה האם הזקנה, ועל אף הטרחא הגדולה הגיעה לביתם כדי להשתתף בשמחת ה'בר מצוה' המדומה, ובחכמתה ניצלה את הזמן ששהתה בבית בנה לדבר אל ליבו, והזכירה לפניו נשכחות משנות ילדותו בתורה שהיה עוסק בה, ומשבתות וימים טובים שהיו עורכים בביתם בשמחה והדר וכיוצא, כדי לנסות להשיבו אל חיק אביו שבשמים.
באותה תקופה נמצא מושלך באחד הבורות ילד נוצרי הרוג, וכדרכם של שונאי ישראל טפלו עלילת דם שפלה והטילו את אשמת הרצח על היהודים, העיר היתה כמרקחה והכל שחו בשנאה גדולה בגנותם של היהודים. רוח השנאה והזלזול שבעיר חדרה גם אל לב האשה הצעירה בתו של הכומר הגדול, כראותה בבית אביה את התסיסה הגדולה ותאוות הנקם שבערה בהם, והתקיימה בה הלכתא'בידוע עשיו שונא ליעקב'.
והנה בהיכנסה יום אחד הביתה וראתה את האם היהודייה הזקנה יושבת עם בנה ומשוחחים בענייני יהדות, כשהיא מנסה ללמדו דרכי חיים של דת תורתנו הקדושה בקדושה וטהרה, ושאנו מצווים לעשות את הישר והטוב בעיני ה' תמיד. – חרה אפה מאוד, היא החלה פתאום לצרוח ולצווח על האם ועל בנה-בעלה: רוצחים נבזים! כיצד מעיזים אתם לדבר מדרכי טוב ויושר בעת שדם הילד הנוצרי ההרוג זועק בעדכם! כך צעקה והשתוללה כנגדם בחמת זעם, ובגודל שנאתה ואכזריותה גירשה את שניהם מביתה בבושת פנים, תוך שהיא מטיחה בו בבוז שאינה רוצה לראותו עוד עד עולם!
ועדיין לא נחה דעתה של אותה שונאת ישראל, וברוב כעסה וחמתה על שהחזיקה בביתה איש יהודי, הלכה תיכף אל שר המשטרה, ועשתה עצמה כממתיקה סוד ומגלה צפונות בשקר שבדתה מליבה שבעלה היהודי הוא הרוצח הנבזה, הוא ולא אחר… ובכך חישבה להיפטר ממנו אחת ולתמיד!
עד מהרה יצאה פלוגת שוטרים חמורי סבר לתפוס את האיש ה'רוצח' בטרם ישא רגליו ויברח, הם אזקוהו באסירי ברזל והביאו לפני בית המשפט הקתולי, שם ישבו הבישוף בעצמו וסגניו הנזירים ראשי הכומרים, והחליטו כולם פה אחד שאין נאמנות יותר מאשתו של אדם, ואם היא מעידה בו שהוא הרוצח אין להטיל עוד ספק בדבר, ונחרץ דינו למוות בתליה על הגרדום בכיכר העיר.
האיש נשבר לשברי שברים, אחר שבבת אחת נפל בפתאומיות מכל כבודו הגדול, והנה הוא יוצא ליהרג כפושע השפל ביותר. אך אימו הצדקנית שהיתה עימו יחדיו כל אותה עת ניחמה את ליבו ועודדה את רוחו, שבוודאי כך עלה ברצונו הפשוט ב"ה, ויש לקבל גזירתו יתברך באהבה הן לטוב והן למוטב, וכךישבה והכינה אותו לקראת יום עלייתו בגרדום השמימה.
אתא ובא יום התליה, הכרוז יצא והכריז ברחבי העיר להתאסף כולם אנשים נשים וטף ברחבת הכיכר המרכזית, שם ילמדו ויראו בסופו המר של היהודון שההין לשלוח יד בנפש הנוצריים. השופטים וראשי הכמורה עם כל פמלייתם עלו והתיישבו על הבימה הגדולה שהוקמה לכבוד האירוע, והיהודי הנידון למוות נקרא להתקרב אל חבל התליה.
בפיק ברכיים התקרב האיש בלוויית אימו המסכנה כשראשו מושפל ומיואש ורוחו נדכאת, בקושי שרך את דרכו פסיעה אחר פסיעה, כשכל הגויים סביב נועצים בו מבטי בוז מלאי שנאה ונקמה כדרכם, ואימו הצדקנית תומכת בו ומחזיקה בידו.
בהגיעם עדי גרדום, בטרם עזבה את ידו כדי למוסרו לתליין, לחשה האם באוזן בנה ברוב התרגשות: פארגעס נישט צו זאגין 'שמע ישראל'! [אל תשכח לומר 'שמע ישראל'!], כדין היוצא למיתה שמקבל על עצמו להמליך עול מלכות שמים באהבה.
המילים הנוראות הללו שבקעו מעומק לב טהור של אמא אלמנה המוסרת את בנה יחידה ליעקד על קידוש השם, חדרו עמוק אל לב בנה, הם הגיעו עד הנקודה הפנימית שבו, אל הניצוץ אלקי ממעל שהיה חבוי ומכוסה בתוכו במעטה חושך כבד, הניצוץ שניצת הפך ברגע ללהב גדול, הוא התפרץ לפתע באור גדול של קדושה עצומה, המתעוררת כנודע אצל כל איש ישראל בעומדו למסור את נפשו על המזבח לפני קונו. לפתע רוח אחרת תפסה בו, הוא עזב את ידי אימו הזקנה, זקף את ראשו בקומה זקופה, ורץ בהתלהבות עצומה היישר אל הגרדום המוכן ועומד לפניו, הטיח את ראשו בתוך חבל התליה, והחל לצעוק בקול רעש גדול: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"! —
ופתאום התעורר לו האיש מחלומו… מעוצמת זעקת 'שמע ישראל' הנוראה שבקעה מפיו באמצע שנתו…
הוא הביט נכחו כלא מאמין, הוא מצא את עצמו שוכב על מיטתו חי וקיים, כל כולו הזיע מעוצמת הטלטול שטלטל החלום הנורא את נפשו ואת נשמתו, הוא זכר היטב את כל פרטי החלום, והבין היטב שאין זה מסוגי החלומות שנאמר בהם (זכריה י, ב) "החלומות שווא ידברו". כמו שכתב המהרש"א בסוגיית החלום בפרק הרואה (ברכות נה: ד"ה אימא יטיבנו) שיש חלום הבא לאדם על ידי מלאך מן השמים. וזה"ל: "החלומות יש מהן מלמעלה על ידי מלאך, והוא חלום אמיתי… ויש מהן על ידי מערכת השמים, ובכללו על ידי ש'ד… ויש מהן מלמטה, שאדם רואה מהרהורי לבו שביום" עכ"ל, וכן כפל דבריו בפ"ק דברכות (ג. ד"ה ואשה מספרת) עי"ש.
תיכף באותו היום עזב הסטודנט [לשעבר] את מעונות הגימנסיה הטמאה, ויצא היישר בנסיעה פרשבורגה לביתו נאוה קודש של רבו אוהבו, שישב ודאג והתפלל עבורו כל העת. תיכף בהיכנסו אל רבו פרץ בבכיה עצומה בתשובה וחרטה מקרב לב, והרבי מצידו קיבלו באהבה בברכת 'שלום עליכם', תוך שהוא מוסיף לו מיד אמירה רבת משמעות:
"טוב מאוד שבאת עכשיו! וכי למה לנו להמתין עד שתוזמן לארוחתו של גלח טמא שישיא לך את בתו ותביא בן גוי גמור לעולם, עד שיוציאו אותך להורג… הרי בידינו למנוע כל זאת מראש, שלא נצטרך להגיע לצרות רבות ורעות כאלה, רחמנא לישזבן!"
או אז הבין הבחור למפרע, שאת כל אותו חלום בישא שלח אליו מורו ורבו החתם סופר הקדוש, כדי להשיב לב בנים על אבות. עד מהרה עזב הבחור את כל השטותים והבלים שנסתבך ונתפתל בהם, עלה על דרך המלך ונכנס בלב ונפש ללימודי הישיבה בחשקות עצומה,עלה ונתעלה ביגיעתה של תורה 'המשמחת לב ועינים מאירה', ונעשה ליהודי תלמיד חכם ירא ושלם, בחבריא קדישא של תלמידי מרן החתם סופר זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.