מאת: הרב צבי גטקר
"וידעתם כי אני ה'"
אנו מזכירים בבוקר ובערב את יציאת מצרים בקריאת שמע, ובברכותיה עוד פעם, שומרים שבת – זכר ליציאת מצרים, פסח ברור זכר ליציאת מצרים, שבועות – זכר ליציאת מצרים, סוכות – זכר ליציאת מצרים, 'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, כל המועדים 'זכר ליציאת מצרים', לובשים ומניחים תפילין וציצית לזכור את יציאת מצרים, למה כל כך הרבה מצוות זכר ליציאת מצרים? הלא אנו מאמינים בני מאמינים ביציאת מצרים ומעמד הר סיני, ומה יש לחזור ולשנן. וכי מי שלא חוזר על כך כל יום ויום 'ישכח' חלילה, ב"ה אנו אנשים צעירים ובריאים בעלי זכרון חד וחזק, למה אנחנו צריכים כ"כ הרבה תזכורות.
שאלה זו שואל בעל 'החינוך' בפרשתינו ועונה בזה הלשון: ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים – מיד ינטה אל הטוב!. ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכות הלבבות.
מלמדנו החינוך, כי גם מי שאמונתו שלימה וברורה, יצוקה ועמוקה, עדיין עליו להרבות ולהתמיד בהזכרת וזכירת יציאת מצרים, כך היא הדרך, ככל שמתמידים ומרבים לחזור בדבר, ככל שיש יותר ריבוי, כך נפעלים הדברים על הנפש.
אתה בטוח כי הינך המאמין הגדול, המעמיק הנשגב, עדיין אם לא תתנהג לאור האמונה הזו, לאט לאט בלי משים תשכח..
והעיקר, וכן להיפך, החינוך מלמדנו כי גם מי שחושב, הלא אני בליבי ממש לא חזק, הרהורים ובלבולים שטים להם במוחי, אומר לו החינוך, עזוב, תתנהג עוד ועוד לאור אמונת יציאת מצרים, תקיים מצוות רבות ככל האפשר, ולאט לאט תצא מאפילה לאורה.
מסר נפלא זה, המתיק הגאון רבי יעקב בנדיקט זצ"ל
מסר נפלא זה, המתיק הגאון רבי יעקב בנדיקט זצ"ל לתלמידיו בישיבת באר יעקב, עפ"י מעשה שהיה.
הימים היו ימי תחילת מלחמת המפרץ, אימה ורעדה אחזו את העם היושב בציון מאימת הטילים הכימיים, הבחורים הצעירים שפחדו מאימת המלחמה ביקשו לשמוע את המוטל עליהם בשעת צרה זו, ואכן, הרב בנדיקט נעמד לדבר בפניהם, וכה אמר:
תלמידים יקרים, הלא כולנו חושבים במה להתחזק, מה ה' אלוקינו דורש מעמנו בעת צרה זו ליעקב, בואו ואספר לכם מעשה נפלא שראיתי בעיני לאחרונה וממנו נלמד מה מוטל עלינו כעת בעת המלחמה.
ידידי הטוב אחד מגאוני בני ברק שליט"א, פתח הרב בנדיקט את סיפורו, נתבשר כי אביו נחלה מאוד, והובהל לבית החולים, כמובן תיכף הוא עזב הכל ויצא לבית החולים, שם הבין כי אביו כבר אובחן למחלה מסוימת והתחיל מידית לעבור טיפולים מתאימים, ב"ה שמח הבן, ושמע אף מהרופאים כי ככל הנראה בעוד ימים מספר ישוב האב לאיתנו, אך הימים נקפו והטיפולים לא השפיעו לטובה מי יודע מה, בנקוף הזמן, הבין ידידי שאת ה'לדרוש ברופאים' כבר קיים כל צרכו, ועל כן החל לדרוש בעסקני הרפואה, נדד מיועץ ליועץ מבעל ארגון למשנהו, עד שעסקן רפואי בעל קשרים אמר לו כי הוא לא רואה מנוס כי אם לבקש מפרופסור רחמלוביץ הנודע שיסור לבית החולים.
אך מלבד הסכום המכובד שהיה צריך לשלשל לכיסו של הפרופסור, התעוררה בעיה, כי הפרופסור הלז היה מנהל מחלקות בבתי החולים הדסה שבירושלים, והחולה היה מאושפז בבית החולים איכילוב בת"א, והיות שכך, הסביר אותו עסקן לידידי, מלבד מה שאני יכול בס"ד לשכנע את הפרופסור לסור לאיכילוב, יש צורך לעמוד מול הנהלת ביה"ח איכילוב שיסכימו לקבלו ולשמוע את חוות דעתו..
ידידי לא בקי היה בכל גינוני הגאוה של הרופאים.. אבל ברירה לא הייתה לו ולמחרת הוא התייצב במחלקה, וביקש לדבר עם המנהל, כשנפגשו הוא שאל את המנהל אם יש לו עצה מה לעשות כדי לעזור לאביו, המנהל הסביר לו שוב כי הם עושים כל שלאל ידם אבל משום מה הטיפול לא מועיל, ואז הציע ידידי להביא לפגישת ייעוץ את הפרופסור מהדסה, מנהל המחלקה הופתע מההצעה, הרהר כמה שניות ואמר: תראה אנחנו לא רגילים לאשר כאן ביקורים חיצוניים, אבל פרופסור רחמלביץ זה משהו אחר..
העסקן סידר את מה שצריך, והפרופסור הגיע למחלקה, כמובן שלקבלת פניו התייצבו כמה מנהלי מחלקות, ואף מנהל בית החולים בכבודו ובעצמו, קיבלו אותו בכבוד גדול, הגישו לו את התיק הרפואי, וכל הפמליה הרפואית הנכבדה חיכתה ביראת כבוד למוצא פי הפרופסור הגדול.
הוא עלעל בין הדפים בעיון, ולאחר דקות מספר הרים את ראשו, ואמר להם כך: ידידי 'האבחנה שלכם לאור הנתונים – מדויקת ממש, והטיפול כמו כן – הוא הטיפול שיש לתת לחולה זה', אבל, יש לשנות משהו אחד, והוא, את המינון, המינון שאתם נותנים נמוך מידי, תגבירו את המינון ותראו כי החולה יתרפא!, ואכן בס"ד כך הווה, ולאחר ימים מספר החולה יצא מכלל סכנה.
סיים הגאון רבי יעקב: תלמידים יקרים, אתם מבקשים להתחזק לאור המצב, הנני לומר לכם, תדעו, אתם עושים את הנכון ביותר במצב זה, לומדים את תורה ומתאמצים בתפילה, זה בדיוק מה שצריך לעשות בשעה שכזו, אם כבר משהו צריך לשנות, זה להגביר את המינון, להוסיף עוד בלימוד, ועוד בכוונת התפילה.
כי האדם נפעל על פי פעולותיו, גם הגדול ביותר צריך לשמור על מינון גבוה של רוחניות, ואמונה, לזכור שוב ושוב, כי יצאנו ממצרים, מבית עבדים, לחרות עולם.