"לך לך מארצך"
מאת: יעקב לוסטיגמן
היה זה לפני כחצי יובל שנים. שמועה גונבה לאוזניו של אוהב ישראל כ"ק מרן אדמו"ר רבי שמעון נתן נטע מלעלוב זצוק"ל אודות איש ציבור ידוע שהתמודד אז עם רדיפה קשה של גורמים ממשלתיים, ומשראה שהללו גמרו אומר להצר לו ולהרע לו, החליט בימי השובבי"ם של אותה השנה, לצום פעם אחת במשך שישה ימים רצופים, תענית 'משבת לשבת'.
הסתגר אותו איש ציבור בביתו מתחילת השבוע, הרבה באמירת תהילים ובתחינה לפני בורא העולם, וכך המשיך בתעניתו עוד ועוד. כוחותיו הלכו ואזלו, הוא שכב על מיטתו, ובני משפחתו הלכו לצד חדרו בפסיעות חרישיות, בודקים מפעם לפעם שמצבו עדיין נסבל, ושהוא לא מגיע לכדי סכנה חלילה וחלילה.
הרבי מלעלוב שהה אז בביתו הקטן שבצפת, שם התגורר רוב ימות השנה. כששמע על מעשיו של אותו איש ציבור נחרד הרבי, מיהר לארוז כמה דברי מאפה ובקבוק שתיה, ויצא לנסיעה ארוכה וממושכת מצפת לירושלים.
היה זה ביום חמישי בשבוע. אותו איש ציבור היה על סף אפיסת כוחות, מקורביו הפצירו בו שיסכים לטעום דבר מה, אבל הוא מיאן לשעות לדבריהם: "עוד מעט תיכנס השבת", השיב להם בקול חלוש, "אני כבר כמעט מסיים את התענית שלי, משבת לשבת, עכשיו כבר מאוחר מדי לשבור את הרצף…".
התדפק הרבי מלעלוב על דלת ביתו. פתחו בני הבית ונדהמו לראות את האדמו"ר, וכמובן אפשרו לו להיכנס לחדר בו שכב איש הציבור.
הרבי התיישב בכסא שניצב על יד מיטתו, מזג מעט מיץ לכוס והגיש לשפתיו. "אני רוצה לראות שאתה שותה!" פקד עליו הרבי בקול תקיף.
איש הציבור פקח את עיניו והבין ש'כלתה אליו הרעה…'. הוא ניסה להסביר את עצמו, הליכים משפטיים קשים עומדים לנגדו, הוא כבר צם כל ימות השבוע, נשאר לו רק עוד יום אחד והוא תיכף מסיים את הצום, נתנו לו גם עירוי של נוזלים כך שלא נשקפת לו סכנה, רופא בדק אותו, והחולשה ממילא תעבור אחרי ימים אחדים…
אבל האדמו"ר נשאר בשלו: "אתה חייב לשתות. אני מצווה עליך לשתות". שתה האיש מעט, והרבי מזג לו עוד קצת, כך ישב לידו וסעד אותו עד שהחלו כוחותיו לשוב אליו, הוא אפילו טעם מעט מהמאפה שהביא עמו הרבי, וכשעזב הרבי הוא ביקש מבני הבית לדווח לו באופן שוטף על כך שהאיש ממשיך לשתות ולאכול ואינו חוזר חלילה לתעניתו.
מאוחר יותר הסביר לו הרבי: "אתה איש ציבור, אתה עוסק בצרכי ציבור, אין לך את הזכות לצום! אם אתה חלש ותשוש, אתה לא יכול לעזור ליהודים, אתה לא ממלא את הייעוד שלך בימים האלו שאתה שוכב במיטה באפס כוחות. תענית כזאת לא רק שאינה מועילה, היא רק מזיקה לך, כי היא מרחיקה אותך ממילוי הייעוד שלך עלי אדמות!".
יממה של חסד
"עבור הרבי מלעלוב זצ"ל", מספר לנו המשב"ק המסור בלב ונפש הרה"ח ר' שלמה זלמנוביץ, "לנסוע מצפת לירושלים כדי לעזור ליהודי, לא היה בכלל מקום לשאלה אם המאמץ שווה את ההשקעה או לא.
"הוא יכול היה לנסוע מצפת לבני ברק רק כדי להיפגש עם ראש ישיבה מסוים שעמד לסלק בחור מהישיבה שלו וכדו'. אם הרבי חשב שעל ידי הנסיעה הזאת יש סיכוי שהוא יצליח לעזור לאותו בחור, הוא לא חשב פעמיים.
"הוא הגיע עד בני ברק בנסיעה שנמשכה שלוש שעות ואפילו יותר, ישב עם אותו ראש ישיבה או איש ציבור או עסקן וכדו', ולאחר שסיים את אותה פגישה, התיישב באוטו וחזר בחזרה לצפת בלי להיכנס אפילו לביתו שבבני ברק.
"מבחינתו כל מאמץ היה שווה כדי לעזור ליהודי. פעם בא אליו בחור מבוגר שלמרות כל המאמצים לא הצליחו למצוא לו שידוך. הוא בא לפני הרבי ותינה את צערו הרב שכל החברים שלו כבר נשואים ויש להם ילדים ב"ה, ורק הוא נשאר בודד, הבחור האחרון בשיעור, אין לו חברה והוא לא רואה את הישועה בקצה האופק, ובתקופה האחרונה כבר לא מציעים אפילו הצעות שידוך כמעט.
"הרבי אמר לבחור שהיה צאצא לאחד מצדיקי הדורות הקודמים, "הרי ציונו של הסבא שלך הוא כאן, בבית החיים העתיק של צפת. למה שלא נרד לשם עכשיו ונתפלל ביחד?!", בלא אומר ודברים נוספים הזמין הרבי מונית ונסע עם הבחור לבית החיים, שם עמדו ליד הציון של אותו צדיק והעתירו בתפילה זמן ממושך, ואכן בתוך פחות מחודש הבחור הזה התארס בשעה טובה.
"פעם אחרת אירע שהרבי הודיע שהוא רוצה לנסוע לליז'ענסק ליום ההילולא של הרבי רבי אלימלך זיע"א. כמובן שסידרנו כרטיסים ונסענו עמו לליז'ענסק. בהגיעו לשם נעמד ואמר את ספר התהילים כולו מהחל ועד כלה.
"בעוד הרבי אומר את התהילים, ניגש אליו יהודי והזכיר שם של אדם אחר הזקוק לישועה, אדם שהרבי הכיר אותו. הפנה הרבי את מבטו אל אותו אחד וסימן לו בידו שאכן כדי להתפלל על אותו אדם הוא הגיע לליזענסק… כלומר בגלל יהודי הזקוק לישועה, הוא נסע עד פולין הרחוקה והתפלל על ציון ה'נועם אלימלך' ביום ההילולא. הוא הקדיש לאותה תפילה למעלה מ-24 שעות של טלטולי דרך!!!".
הנרשם השלישי…
"בכלל… כל עניין הנסיעות של הרבי לציוני הצדיקים בפולין ובאוקראינה זה נושא רחב מאוד. אפשר לכתוב על זה ספר שלם. הרי הרבי היה זה שחידש את שלושת הנסיעות הגדולות שהיו נהוגות בעבר ושנגדעו בשואה הנוראה, ולאחר מכן בגלל ירידת מסך הברזל הקומוניסטי שהפריד את מזרח אירופה משאר מדינות העולם.
"הוא היה זה שנתן גב וכוח לחידוש הנסיעה למעזבוז' בחג השבועות לעשות את החג על ציונו של הבעל שם טוב הקדוש לאחר נפילת מסך הברזל, הוא היה זה שחידש את הנסיעה לליז'ענסק ואנשיו הקימו שם את ההכנסת אורחים השטיבלאך והמקווה וכל הפעילות שמסביב שמשמשת מודל השראה לכל קברות הצדיקים האחרים באירופה, והוא חידש גם את הנסיעה לציון של זקנו הקדוש, ראש השושלת הרה"ק רבי דוד מלעלוב זיע"א, בעיירה לעלוב שבפולין.
"בהזדמנות אולי נספר בהרחבה על הנסיעות הללו אבל אני רוצה לציין כאן את הנסיעה הראשונה לציון הבעל שם טוב הקדוש במעזיבוז' שבאוקראינה.
"הרבי זצ"ל שהה באותה תקופה בצפת, ודרכו היתה שבכל עת מצוא הוא היה נוסע למירון כדי להתפלל שם לישועת הכלל והפרט.
"הימים היו ימי ספירת העומר, והרבי רואה מודעה קטנה שנתלתה על הקיר בכניסה לציון הרשב"י. המודעה היתה של ארגון לא כל כך מוכר באותם ימים: 'דרך צדיקים'.
"מתארגנת קבוצה לשהייה על ציונו הקדוש של הבעל שם טוב הקדוש במעזבוז', ביום ההילולא שבחג השבועות", זה, פחות או יותר, היה לשון המודעה ועליה מספר טלפון. הרבי העתיק את מספר הטלפון, ושמר בכיסו.
"כשחזר הביתה, לצפת, הוא התקשר, וביקש להצטרף לנסיעה למעז'בוז'. האיש שהרים את הטלפון ענה לו שהוא ורשם את פרטיו, אבל בינתיים הוא לא יכול להתחייב שאכן תהיה נסיעה.
"אתה האדם השלישי שמתקשר אלינו", הסביר הפקיד שלא ידע שהוא משוחח עם אדמו"ר למאות חסידים, "אם נצליח להגיע לעשרה אנשים, הנסיעה אכן תצא לפועל, אבל אם לא יהיה לנו מניין אנחנו לא יכולים לעשות נסיעה לחג השבועות בלי קריאת התורה ובלי תפילה במניין…".
"הטלפון הבא של הרבי היה למשב"ק המסור הרה"ח ר' שמחה קרקובסקי", מתאר הרב זלמנוביץ, "אני הייתי לידו בדיוק באותו הזמן ואני לא אשכח את ההבעה המופתעת שלו כשהוא ענה לרבי. בלבי כבר התחלתי לנסות ולנחש מה כבר יכול הרבי לומר לו בטלפון שנפל עליו כזה הלם כבד. הוא בקושי הצליח לדבר מרוב תדהמה…
"הרבי אמר לו שהוא מבקש אם אפשר אולי לבדוק אם יש שבעה אנשים מקרב חסידי לעלוב שרוצים לנסוע לשבועות למעז'בוז', לציון הבעל שם טוב הקדוש, כי הוא רוצה להיות שם וחסרים שבעה אנשים למניין…
"מי שמשתייך לעדת החסידים לא צריך שיסבירו לו את המשמעות. מגיע רבי, אדמו"ר למאות חסידים, חג השבועות זה אחד הימים הכי משמעותיים בשנה בכל חסידות, מגיעים חסידים מכל רחבי הארץ ואפילו מחוצה לה, כדי להסתופף בצל הרבי בחג מתן תורה, והרבי עצמו? כל זה לא מעניין אותו, הוא מחפש עוד שבעה מתנדבים שיסעו אתו לשבועות לאיזו עיירה נידחת באוקראינה, שאין בה לא בית כנסת ולא מקוה, אין שם שום דבר! כפר נידח שאפילו חשמל היה שם רק בשעות היום, ולא כל היום…
"כמובן שלא שאלנו שאלות. הרבי קיבל מיד תשובה חיובית שיהיו שבעה אנשים, הרב קרקובסקי ואני זה כבר שניים, ואם החסידים רק ישמעו שהרבי מתכנן לנסוע למעז'בוז' לחג השבועות, אין ספק שיהיו הרבה יותר מחמישה נוספים שיסכימו להצטרף…
"כמובן שהשמועה נפוצה במהירות, ובתוך זמן קצר כבר היתה קבוצה של כ-30 בני אדם. הדאגה של הרב ישראל מאיר גבאי, מנהל 'דרך צדיקים' כבר היתה הפוכה לגמרי. עכשיו הוא כבר לא חשש שלא יהיה לו מניין. החשש היה שלא יהיה מספיק מקום בעיירה הקטנטנה הזאת כדי לאכלס כל כך הרבה יהודים…".
בגלות תמידית
"כמה מהחסידים בדקו פעם לאורך כמה שנים, ומצאו שהרבי זצ"ל אף פעם לא היה נשאר 30 ימים רצופים באותה העיר. תמיד היה עובר מהבית שלו בבני ברק לבית בצפת, הוא היה נוסע שלוש פעמים בשנה לקברי הצדיקים הנ"ל, היו כמה ביקורים קבועים במירון, לבד מל"ג בעומר ו'שבת בהעלותך' כמובן, היארצייטים של אבותיו הקדושים הטמונים בהר הזיתים, היו גם שמחות ואירועים של בני משפחתו ושל אנשים אחרים שהוא היה צריך ללכת, היו כל מיני עסקנויות שהוא היה עושה, ביקורים קבועים שהיה מבקר בארה"ב כמעט בכל שנה, לחתונות של הנכדים שהתגוררו שם, הוא היה נוסע לפעמים לבקר אסירים בבתי כלא, לפקוד את בתיהם של חולים ועוד ועוד, כך שבאמת אפשר לומר שחלק גדול מהחיים של הרבי זצ"ל עבר עליו בעודו בדרכים.
"מובא בספרים הקדושים העניין הזה של הימנעות משהייה במקום אחד במשך שלושים יום רצופים, כי עד שלושים יום זה עדיין בגדר גלות, וכשהשכינה בגלות אין זה כבוד שהאדם יושב מושב של קבע. אם קרה באופן נדיר שהרבי לא היה צריך לנסוע לשום מקום במשך שלושים יום, הוא היה נוסע במיוחד למירון או לכותל המערבי וכדו', ובלבד שלא יישאר 30 יום בביתו.
"מצב זה של היטלטלות ממקום למקום היה חלק משגרת חייו עוד מילדות ומינקות ממש. הוא נולד בעיר העתיקה בירושלים לאביו הרה"ק בעל ה'ברכת משה' זיע"א, לאחר מכן עברה המשפחה להתגורר בשכונות של היישוב החדש מחוץ לעיר, וגם שם התגלגלו בכמה דירות ומשם לתל אביב בנחלת בנימין ולאחר מכן במוהליבר, אחרי החתונה הוא קיבל דירה ברח' בהרן בירושלים וכעבור זמן מה מסר אותה לצורך הקמת בית מדרש של חסידי לעלוב שעומד על תלו עד עצם היום הזה באותה הדירה, הוא עצמו נדד אז לרחוב אדמון, התגורר תקופה בשכנות עם מרן הרב אלישיב זצוק"ל, לאחר מכן נסע לאנטוורפן וגר שם בערך שנה, משם חזר לירושלים.
"כעבור זמן קצר היגר לפלורידה שבארה"ב שם היה סמוך במשך מספר שבועות על שולחנו של הרה"ק בעל ה'דברי יואל' מסאטמר זיע"א שהיה יוצא לטייל אתו ושוחח אתו רבות, משם הוא עבר לקורנהייטס בניו יורק, משם עבר לבורו פארק בה התגלגל בין כמה דירות עד שקבע את מושבו בשדרה ה-43 למשך כמה שנים ולאחר מספר שנים שב לירושלים התגורר בסנהדריה, כמדומני שמשם עבר לצפניה הקטנה וחזר לארה"ב לעוד תקופה קצרה עד לפטירת אביו, אז עלה על כס האדמו"רות ונשאר בארץ.
"הרשימה הזאת, היא רשימה חלקית בלבד", אומר הרב זלמנוביץ, "הוא ממש חי כל ימיו במצב של ארעי, קצת פה וקצת שם, בשום מקום הוא לא היה קבוע לאורך שנים עד שהוכתר כאדמו"ר וגם אז הוא התגורר בשנים הראשונות בשכירות ולקח זמן עד שנכנס לדירה שלו, שאותה היה עוזב בכל הזדמנות כדי לשהות בצפת שם התגורר בדירה קטנה וישנה בבניין דירות רב קומות של 'עמיגור', יחד עם שכנים מכל הסוגים והמינים, הוא התפלל בבתי כנסת שכונתיים עם בעלי בתים מעולי רומניה, עם ציבור ספרדי של בעלי תשובה במוסדות 'יתד התשובה', בשבתות היה הולך לבית המדרש של האדמור מנדבורנא-צפת זצ"ל שהיה מחותנו, ועוד.
"לא זו בלבד, אלא שהוא גם היה נוסע לציוני הצדיקים בכל הזדמנות. הוא נסע לשכם ולקבר רחל, גם בתקופות מתוחות מאוד, פעם לקחו אותו בתוך ג'יפ צבאי, ופעם נסע בירידה מציון הרשב"י במירון כשהוא יושב בחלקו האחורי של 'רכב גולף', הוא לא בחל בשום כלי תחבורה ובלבד שיוביל אותו ליעד של תפילה על קברי הצדיקים. שמעתי מפיו שבתקופה בה התגורר בירושלים הוא היה נוסע לקבר רחל באוטובוס של ערבים, הוא היה עולה על האוטובוס לבית לחם, היהודי היחיד באוטובוס, ירד בכניסה ליישוב והולך להתפלל בקבר רחל.
"אגב, היה שגור על לשונו לספר שהוא ראה את הגר"ח שמואלביץ זצוק"ל בקבר רחל, ושמע אותו מתפלל שם בדמעות שליש ואומר לרחל אמנו: "מאמע, הקב"ה אמר לך מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, אבל אני, בנך חיים אומר לך, וויין מאמע וויין, תבכי אמא, תבכי..".
"ואם דיברנו על נסיעה באוטובוס אספר רק שגם הנסיעה באוטובוס לא היתה זרה עבורו, והוא לא נמנע ממנה גם בימי אדמו"רותו, הן לקבר רחל נסע לא פעם באוטובוס ממוגן כשלא התירו כניסה של כלי רכב פרטיים והן בהזדמנויות אחרות.
"זכורני שפעם אחת הנהיג הרבי בעל ה'ישועות משה' מויזניץ זיע"א אוטובוסים 'מהדרין' בירושלים, וכל מי שנסע היה צריך לשים כמה שקלים בקופה. הרבי ביקר אז בירושלים לצורך כלשהו, וביקש מהנהג שיעצור לו בתחנת אוטובוס. הוא עמד בתחנה והמתין לבואו של אוטובוס מהדרין, עלה על האוטובוס ושלשל כסף לקופה, נסע כמה תחנות וירד, כשכל הדרך ממשיך הנהג הרה"ח ר' ישראל וייס לעקוב אחרי האוטובוס ועם רדתו של הרבי מהאוטובוס הוא שב למכונית, כשהנסיעה כולה נועדה רק כדי לחזק את הרבי מויז'ניץ במערכה על קדושת ישראל".