ולא שמעו אל משה מקצר רוח" (שמות ו, ט)
כל אדם יכול להבחין במושג הזה, כיצד הוא קיים אצלו ואצל אישים אחרים שבסביבותיו. פעמים רואים אדם שבאופן רגיל הוא כבד שמיעה, ואלו כשהדבר חביב אצלו הוא שומע היטב. או שאין ביכולתו לעשות דבר מסוים אולם כשמתעורר בו רצון עז לעשות אותו בניגוד לכוחותיו הרגילים והפשוטים, לפתע הוא מוצא את עצמו משתמש בכחות עלאיים מעל דרך הטבע לממש את רצונותיו.
זאת משום שהרצונות והשאיפות גורמים לגילוי כוחות עמקים יותר הגלומים בו, ומפתחים בו חושים מעל דרך הטבע להוציא את רצונותיו אל הפעל.
פרט זה זכור לי בעיקר במחיצתו של איש האלקים, מרן הסטייפלער זצ"ל.
כידוע, בבחרותו סבל הסטייפלער מדלקות קשות באזניו, שנגרמו כתוצאה מהקור הנורא ששרר בעיר הולדתו הורנסטייפל ברוסיה. בעקבות כך ברבות הימים שמיעתו הלכה ודעכה, עד שבסוף ימיו כמעט ולא הצליח לשמוע כראוי. הנכנסים לחדרו לחלות את פניו, היו כותבים את משאלותם על גבי הכתב, והוא היה משיב להם בקול רם, ככבד שמיעה.
אולם דבר פלא ראינו לא אחת, כאשר היה נכנס למעונו אי מי מגדולי ישראל, או תלמיד חכם בעל שעור קומה, לפתע הצליח הסטייפלער לשוחח עמו בדברי תורה ובעניני השעה ללא צורך בכתיבה. שמע בחביבות את תוכן דבריו של האורח הרם וניהל עמו שיחה מושלמת הלוך ושוב, כאילו שמיעתו תקינה לחלוטין.
כיצד יתכן הדבר?
התשובה היא כי כאשר הדבר חביב על האדם הוא נותן את דעתו ולבו להבין ולשמע, וכדברי חז"ל הנזכרים שאף על פי ששני קולות אינם משתמעים, בגלל החביבות שלו לדברים הוא מצליח לשמע!
אותו רעיון שמעתי מתלמיד חכם שזכה להסתופף במחצתו של מרן הרב מבריסק, הגרי"ז הלוי סולוביציק זצ"ל. הוא העיד כי כאשר היו שחים לפניו דברים בטלים על דא ועל הא, לא מן הנמנע היה שלפתע היה פשוט נרדם תוך כדי שיחה, אולם כשהיו מדברים בדברי תורה, לפתע קבל ערנות מפלאה…
אחד מגדולי ומאורי הדור, הגאון רבי חיים פינחס שיינברג זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה אור', היתה לו הנהגה קבועה להכנס לבית המדרש מדי יום ביומו בריצה כמו בחור צעיר, לקיים דברי חכמים: "לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה".
למרות שהרב שיינברג היה בעל מזג רגוע ושלו מיוחד במינו, וכל מכיריו יעידו כי תמיד התהלך בשובה ובנחת, כאשר התקרב אל בנין הישיבה, הרי שלמרות משא הטליתות הכבד במיוחד שעטה על גופו הצנום, ועל אף גילו המתבגר הנושק למאה, היה רץ בצעדים נמרצים ומהירים, עד שצעירים ממנו בעשרות שנים דלגו פסיעות כדי להדביק את צעדיו…
כך גם ספרו מקרביו, כי עד ימיו האחרונים ממש, כשהיו מעירים אותו, היו מזכירים לו את צמד המלים: "זמן הנץ", מיד התנער ממטתו כנער צעיר, ובזריזות עצומה קפץ והתישב על המטה. נכרו בו התחדשות ורעננות מופלאה, כלל לא אופינית וטבעית לאדם בגיל כה מבוגר…
אין זה אלא שכאשר חביבין המצוות על האדם, וקימת שאיפה נשגבה לקימן, אזי הוא מתאמץ יותר מכדי היכולת הטבעית שלו, וממצה את כל האפשריות הגנוזות בו, את אלו שהוא מודע להן ואת אלו שאינו מודע להן.
"גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה"
העסקן הדגול, הרב ירחמיאל בויאר שליט"א, מספר שהיה נוכח פעם בביתו של מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, בעת שהגיע רופא העינים לבדוק את מצב תקינות ראייתו. לצורך הבדיקה הוציא הרופא מהארון את ספר 'קצות החשן' ובקש מהרב שך לקרא בו, בנסיון לקבע על פי אופן הקריאה את גבה המספר לו הוא זקוק.
רבי ירחמיאל ספר בהתפעלות את אשר ראו עיניו:
מיד כשראה הרב שך את השורה הראשונה ב'קצות' התחיל לקרא בו בלהט ובמהירות בלא יכולת הפסקה. אך הרופא קבע נחרצות שבהכרח הרב אינו קורא מתוך הספר אלא מתוך זכרונו, משום שהמספר שהוא שם כעת במשקפי הבדיקה נמוך בהרבה מהמספר לו זקוק הרב.
הרופא ביקש להוציא ספר אחר. הביאו את הספר 'שב שמעתתא', אך גם כאן נשנה הדבר על עצמו. הרב שך קרא בקצב מהיר, והרופא שוב שלל את תקינות הבדיקה, כי לא תתכן קריאה מהירה כל כך במספר כה נמוך במשקפים. וכך חזר הדבר על עצמו גם כשהוציאו את ספרו 'אבי עזרי'.
בשלב זה אמר הרופא: "נדמה לי שבכל הנוגע לספרים תורניים, ראייתו של הרב פועלת שלא כדרך הטבע, אני מציע שיביאו עתון או ספר חולין כלשהו, דרכו יהיה נתן לאבחן בצורה מקצועית ולקבוע את מצב הראיה האמתי".
ואכן, כפי ששער הרופא כן היה. כשהביאו לפני הרב את העתון היומי, והתבקש לקרא בו, התאמץ רבות כדי להבחין במלים ולהשלים את המשפט, וכך הצליח הרופא לקבע את המידה התואמת למשקפיו…
הפשט הוא, שאהבה לדבר מוסיפה יכולת על טבעית!
כמעין פלא זה נוכחתי בעצמי בהזדמנות מסיומת. פעם היתה לי הזכות להרכיב לזמן מועט את משקפיו של מרן ה'חזון איש' זצ"ל. הבטתי מבעד לעדשות, דרכן הביטו עיניו החודרות, הטהורות והקדושות של ה'חזון איש', ונחרדתי לראות את המספר הגבוה לו נזקק.
מנגד ראיתי גם את הגמרא מסכת חולין ששמשה את ה'חזון איש'. היא היתה עטורה במאות הערות צפופות וקטנטנות. בין דפי הגמרא היה מונח מכתב ארוך של מספר עמודים גדושים בדברי תורה, כתב קטן, בכתב ידו של אחד מחשובי תלמידי החכמים שבאו לחסות בצלו של ה'חזון איש' ולקבל לקח מפיו, הגאון רבי אברהם יעקב וינר זצ"ל.
התפעלתי עד מאד, כיצד ה'חזון-איש' שהיה קצר ראי, עם מספר כה גבוה במשקפים, הצליח לקרא ולכתוב אותיות קטנות כאלה. אך כנראה שגם זה היה מכח האהבה הגדולה שלו לדברי תורה, והאהבה שקלקלה את השורה.
הגאון הצדיק רבי סנדר פריינד זצ"ל, ספר כי פעם התקיים דין תורה אצל מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, ראש ישיבת 'עץ חיים', בין בעלת בית לעוזרת שלה. רבי איסר זלמן שמע את טענות הנדונים, ונטה להכריע לטובת בעלת הבית, כאשר לפי ראות עיניו היה נראה לו כי הדין עמה.
אלא שלפתע נעמדה העוזרת, פתחה את פיה והשמיעה טענה חזקה. רבי איסר זלמן הרהר בה מעט והחליט כי אכן היא צודקת, לפי שהטענה שהיא השמיעה יש לה סמוכין בספר 'נתיבות המשפט' ובשל כך הדין עמה…
לאחר סיום הדיון התבטא רבי איסר זלמן בהתפעלות כי יש ללמד מכך מוסר השכל עצום. הרי ברור שמעולם לא עיינה אותה עוזרת ב'נתיבות', ויתכן שאף אינה יודעת כלל על קיומו של ספר כזה. אם כן, כיצד הצליחה לטעון טענה כה חזקה?"
ההסבר הוא, אמר רבי איסר זלמן, כי אין דבר העומד בפני הרצון. אם אדם מאד רוצה לצאת זכאי בדין, הוא מסוגל להגיע ברגע אחד לדרגות רמות ביותר, גם עוזרת פשוטה יכולה לטעון טענה עמוקה של ה'נתיבות'!…
הגאון רבי אברהם יעקב איצקוביץ שליט"א סיפר דבר נפלא אודות חותנו מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי':
בליל הסדר של שנת תשע"ג, תקפה אותו חלשה גדולה, והוא התקשה לנהל את חלקו הראשון של ה'סדר' ברב הדר כמו בשנים עברו. בקושי רב הצליח להוציא את המילים מפיו, עד שבני המשפחה היו מבהלים לנוכח החולשה הגדולה שנכרה עליו.
אולם כאשר הגיעו ל'שולחן עורך', השתנו פני הדברים ללא הכר, לפתע חל שנוי דרסטי במצבו. מנהגו של הרב וואזנר היה בכל השנים ללמד את הלכות קרבן פסח במהלך הסעודה, והיה מקריא אותן בעצמו בבהירות ובמתיקות מיוחדת, ועתה בעקבות חולשתו ביקש שכל אחד מהמשתתפים יקרא הלכה אחת, והצבור יקשיב.
הרב איצקוביץ מתאר כי החל מהרגע בו הקריאו את ההלכות, נזרקה בו חיות. הרב וואזנר האיר הארות והוסיף חדושים ובאורים תוך כדי הדברים, והיה נדמה כי בכל רגע נעשה ערני ורענן יותר ויותר. כל המסבים בסעודה נגררו לריתחא דאוריתא שהתעוררה שם בעניני קרבן הפסח…
ובזכות זאת נותר עד סוף הסדר שמח, ערני וטוב לב כבכל שנה ושנה.
ראינו במוחש, סיים הרב איצקוביץ, כיצד התקימו בו במורי חמי זצ"ל דברי דוד המלך 'לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני'. למרות חסר כיחותיו וחילשתו הגדולה, חביבותו ואהבתו לתורה נסכו בו כיחות מחידשים, והשפיעו עליו חיות ושמחה עצומה עד סוף הסדר. הוא שאב את כל חיותו מהתורה הקדושה".
איידי דחביבא ליה יהיב דעתיה!
והדברים תואמים היטב ללשונו של ה'אור החיים' הקדוש, על הפסוק "ולא שמעו אל משה מקצר רוח" (שמות ו, ט): "אולי כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה יקרא קצר רוח כי התורה מרחבת לבו של אדם…".
מפליא לראות כיצד התורה הרחיבה את לבם של חכמי התורה!
(מתוך אוצרותיהם אמלא)