סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א מעשה שאירע לפני כשבועיים, ביום ג' פר' בלק אור לי"ג תמוז, וכפי ששמעו מבעלי המעשה, הלוא המה משפחת פערל מבני ירושלים היקרים מפז הידועה כמכנסת אורחים לכל דכפין בכל מצב ואופן. אם הבנים מזרזת את בני הבית ומקפדת על כך שלעולם לא תינעל הדלת בפני כל מבקש טובה או מאכל ומשתה, ומכיוון שכן ישנם כמה קשיי יום המנצלים זאת (מחוסר ברירה) להתארח אצלם ככל העולה על רוחם.
באותו יום שלישי בשבוע, חזרה האם לביתה בערב – אחרי יום שלם בו הוצרכה לשהות מחוץ לעיר, כשהיא יגעה ועייפה מטלטולי הדרכים וכו', ובקושי החזיקה עצמה מללכת לישון כדי לקבל פני בניה הבחורים כשהם חוזרים מהישיבה.
לקראת השעה עשר בלילה, כשכבר כמעט נפלה מאפיסת הכוחות למעמקי שינת הליל, והנה… דפיקות על הדלת. בניה ובנותיה אשר היו בבית הציצו מבעד ל'קוקער' והכריזו כי מאחורי הדלת עומדת 'די ווייבעלע' (האשה הידועה), אישה מרת לב, שבורה ורצוצה, הנוהגת מידי פעם לבוא אליהם לסעוד סעודותיה.
הבנים החלו לדבר על לב אמם שהפעם מותר לה לוותר ולא לפתוח הדלת. ראי נא כמה אפסו כוחותייך, שערי בנפשך כאילו עדיין הינך שרויה מחוץ לעיר, וכי גם אז היה סיפק בידך לפתוח לה הדלת?… מה גם, שהאישה הלזו איננה מסתפקת במה שמגישים לה לאכול, אלא בכל פעם יש לה דרישות משלה, והרי אין לנו כעת בבית את כל מה שהיא תבקש, וכו'.
אך היא בשלה, ואדרבה, היא ניצלה את ההזדמנות לשנן בפני בניה ובנותיה את הכלל אשר נאמר בביתם פעמים רבות עד אין מספר: 'וואס מטוהט, טוהט מען פאר זיך', כל מה שאדם עושה – לעצמו הוא עושה. לעולם אל תמנעו עצמכם מלקבל בסבר פנים יפות כל מי ומי שנוקש על הדלת, ולא עוד, אלא שבזה הקב"ה מראה לנו שהוא אוהב אותנו, שהוא שולח לנו עתה, ודווקא 'עתה', את ה'ווייבעלע', כדי לזכות אותנו לטוב לנו כל הימים… אני אפתח הדלת, ואם אתם – בני ובנותי מרחמים עלי, עצה אחת בידכם לעזור לי, לארח אותה…
וכך הווה, הדלת נפתחה לרווחה, וה'ווייבעלע' נכנסה ונתישבה בשמחה רבה סמוך לשולחן כשהיא אוכלת וסועדת לבה, ולאחמ"כ גם ביקשה לקחת עמה מיני מאכל לצורך ארוחת הבוקר של מחר, ובצאתה מהבית פתחה פיה בשיר וברכה, וכו' וכו' כיד ה' הטובה עליה, וקיימו בה מצוות לוייה גם כן, ושלום על ישראל.
סוף סוף התכוננו כל בני הבית לשינת הלילה, והאמא שלחה את בתה בת ה-10 לשכב על מיטת האב (מאחר שהוא שוהה כעת בחו"ל).
תוך כדי דיבור חוזרת הבת כשהיא חיוורת כסיד, וזועקת בקול ניחר – "נחש… נחש… ראיתי נחש גדול בחדר השינה". אמרה לה האם: "זה לא נחש, אולי לטאה, אולי עכבר". אבל היא זועקת בפחד ובעתה ברתת וזיע: "נחש… נחש…". שאלה אותה האם: "מנין לך מה זה נחש, אמרה הבת: "מהתמונות שבספרי הילדים"…
מיד החלה האם להרגיע אותה. "ראשית לכל, הפסיקי מלזעוק. זכרי נא כי 'אין עוד מלבדו', בידיים טובות הננו נמצאים, בידי אבינו אב הרחמן". לאחר מכן שלחה את בנה בן ה-12 לראות מה נעשה בחדר. והוא חזר ג"כ מפוזר ומבוהל וזעק – "א ריזיגע שליינג!" (נחש ענק ענק).
בשלוות הנפש ציוותה האם על בנה לסגור את הדלת ולסתום את החרכים במגבת, וקראו ל'לוכד נחשים' – הלה מצא נחש ארסי ומסוכן ביותר שוהה על מיטת האם, ארכו כאורך המיטה…
אז הבינו כל בני הבית את עומק המאמר 'וואס מטוהט, טוהט מען פאר זיך'. כי אילו לא פתחו את הדלת לאותה 'ווייבעלע' הרי שבאותה שעה שהנחש הארסי והמסוכן שוטט בחדר ועלה על המיטה, הייתה האם שקועה בתרדמתה על מיטתה, ולא קשה לתאר ולהעריך מה היה עולה אז בגורלה…
ללמדנו, כי אפילו בשעה שמלאך המוות כבר מוכן ומזומן לעשות את שלו רח"ל, אזי פודה ה' נפש עבדו על ידי ששולח להם עני להאכילו, וצדקה תציל ממוות… באמת אמרו, כי מן הראוי לחזור ולשנן מעשה זה 'שניים מקרא ואחד תרגום'. 'שניים מקרא' – היינו, ללמוד עובדא זו ולחזור עליה עד שתהא חקוקה בעצמות, ו'אחד תרגום' – 'לתרגם' אותה גם בשאר עניינים, ולאו דווקא בהכנסת אורחים, אלא בכל עשיית צדקה וחסד ולהיטיב עם הזולת גם בשעה שאינה נוחה כל כך… או כשמרגיש שמנצלים אותו ונטפלים אליו… כי גדול מעשה החסד להפך מידת הדין למידת הרחמים.
(באר הפרשה)