אאמו"ר היה מחשובי ה'בעלי בתים' בעיר 'פעזינג', והיה תלמיד חכם מופלג ומרביץ תורה לרבים, והיה אומר שיעורים בביתו לבעלי בתים שלא על מנת לקבל פרס, ודכירנא שהיה לומד הרבה את מסכת 'נגעים'.
גם היה בעל דרשן נפלא, והרבה פעמים דרש ברבים דברי מוסר והתעוררות, והיה מדבר ברגש רב ובהתלהבות גדולה, ועל ידי זה היה מצליח להשיב מעוון רבים מבני העיר מפשוטי העם והמוניו.
גם היה ספרא רבה, והיו לו הרבה כתבים בשמעתא ובאגדתא, ורובם ככולם נאבדו בשנות הזעם, ורק מעט מהם נשארו תחת ידי.
דיבר בהתלהבות בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו
היה בעל רגש גדול, וכל פעם כשדיבר דברי תורה, ואפילו בסעודות שבת בבית, דיבר בהתלהבות בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. וכמו כן כששר זמירות שבת, היה שר בלב מלא געגועים והיה מתרגש ומתלהב מאוד. ברוב התרגשות אף הלחין מעצמו ניגונים על כמה מזמירות שבת, למשל על פיוט 'מנוחה ושמחה' ועוד. בשנות הזעם בעת שהיה ב'פרעשבורג' ואני כבר הייתי ב'לונדון', כתב לי שאקפיד לשורר זמירות שבת עם הניגונים שהיו מזמרים בבית.
גם ברכת המזון שלו נאמרה בהתרגשות גדולה, ופעם בליל התקדש חג הפסח באמצע ברכת המזון, כשהגיע לברכת 'רחם נא', התעלף מרוב התרגשות, עד שהוצרכו לשאתו החוצה על הכסא עד שרווח לו. והפטיר רבינו שליט"א ואמר: כשראיתי את אבא מעלף בברכת המזון, הבנתי את מה שהביא הבית יוסף (או"ח סי' ק"פ) בשם שבלי הלקט, שהטעם שמכסין את הסכין בברכת המזון, משום ש"פעם אחת היה אחד מברך ברכת המזון וכשהגיע לברכת 'בונה ירושלים' ונזכר בחורבן הבית, לקח הסכין ותקעו בבטנו"…
וכן עבודת התפילה היתה אצלו בהתעוררות גדולה ומתוך בכיות ודבקות. ואף בשנים שהצליח במסחרו, היה עושה את תורתו ותפילתו עיקר ומלאכתו עראי, ואף כשהיו קונים רבים מצפים עליו במשרדו, היה מאריך בתורה ותפילה בבית הכנסת, והיה בטוח בה' שלא יזיק הדבר למסחרו. ודכירנא הרבה פעמים כשנסע לרגל מסחרו מחוץ לעיר, והוצרך להתפלל בבית לפנות בוקר קודם נסיעתו, הייתי אז ילד ושכבתי על מיטתי ושמעתי איך שהיה מתפלל כל מילה בדביקות נפלאה ובדמעות שליש, ודם את פסוקי דזמרה אמר בניגון מלא דביקות. והפטיר רבינו שליט"א ואמר: הלוואי שאזכה שתהיה ה"נעילה" שלי כמו ה"פסוקי דזמרה" של אאמו"ר זצ"ל.
לפעמים זכיתי לשמוע אותו אומר לפני התפילה את הפיוט 'צמאה נפשי' בנעימות יתירה ובהשתפכות הנפש, וכן לפעמים בשבת כאשר היתה לו התעוררות מיוחדת והיה שר זמר זה. דרכו בקודש היתה שהיה הולך בכל בוקר לתפילת שחרית לבית הכנסת כשהיה מעוטר בטלית ותפילין וכדאיתא בשו"ע (אוח סי' כה סעי' ב').
**
אאמו"ר היה רגיל לספר איך שניצל פעם על ידי מידת הביטחון והשלווה הנטועה בו, ומעשה שהיה כך היה: בסוף מלחמת העולם הראשונה היו הגויים שבעירו פראי אדם ומטורפים, כרגיל במצבים אלה, וערכו 'פוגרום' ביהודים, והשליכו את כל החפצים מבתי היהודים לרחוב. היה זה במוצאי שבת קודש בחצות לילה, והוא היה יושב אז ואוכל סעודת מלווה מלכה, ומספר לבני ביתו מסיפורי אליהו הנביא. וכשנכנסו הגויים לביתו, בביטחונו בה' ובשלוות נפשו כיבדם לשבת ליד השולחן, ונתן להם לאכול, ואף פתח להם את הכספת שלו ונתן להם איזה סכום כסף, ובזה יצא ב'זול' מתחת ידם ונפטרו ממנו בשלום.
היה רגיל ללמוד הרבה בספר 'חובת הלבבות' בשער הביטחון, ובכלל בהיותו בדרכים ובנסיעות היה רגיל ללמוד ספרי מוסר, כגון בספר 'ארחות צדיקים'. ואמר רבינו (שליט"א): עדיין נמצא תחת ידי ה'אורחות צדיקים' של אאמו"ר, ובכמה מקומות מסומן שם מקום לימודו, בעיקר ב'שער התשובה'.
היה דבוק בצדיקי הדור, והגם שנתגלגל בגלילות אשכנז ונהג להתפלל בנוסח אשכנז ולנהוג כמנהגיהם, מכל מקום היה נוסע לפעמים לאדמורי"ם, בפרט כאשר הזדמנו והגיעו לעיר 'וויען' והיה שולח 'פתקאות' עם פדיונות להרה"ק מהר"א מבעלזא זצ"ל, וכמה פעמים ששלח אותי לדואר לשלוח פתקאות ל'בעלזא', והיה משבח את דרך החסידים שעובדים את השי"ת בשמחה.
**
הבר מצוה שלי היה מיועד להיות ביום ד' כי תבוא ט"ו אלול תרצ"ט, ומכיוון שכן מיד בבואי ללונדון עמלתי והשגתי ג' וויזא'ס (אישורי כניסה) לאנגליה לאאמו"ר זצ"ל, ולאחי הב' שרגא יהודה, ולאחותי הי"ד, בכדי שיהיה ביכולתם לבוא לאנגליה לבר שלי ולהישאר שם כבר, על כל אחד מהם הייתי צריך לומר לשלטונות תירוץ אחר, על אאמו"ר זצ"ל אמרתי שצריך לבוא מפני ה'בר מצוה', וזה היה מילתא דמסתברא, על אחי אמרתי שבא בתור 'סטודענט' ללמוד בישיבה – ושלחתי לו משום כן 'הזמנה' מישיבת הגר"מ שניידער זצ"ל, ועל אחותי אמרתי שתבוא לעבוד אצל אדם בתור משרתת, אך לבסוף לא איסתייעא מילתא, ולא הצליחו להגיע לאנגליה לבר מצוה.
[באגב אורחא אמר רבינו (שליט"א) "זכורני שפעם עבר מלך אנגליה באזור של היהודים ב'גייטסהד', ובאמצע נסיעתו קפץ אחד מהילדים הפליטים, התקרב אל המלך והתחנן בבכיות שיאשרו 'אישורי כניסה' להוריו ולמשפחתו, ואכן פעלו תחינותיו וזכה להציל את משפחתו.. ראיתי אז במוחש את מה שכתבו הספרים על חודש אלול שכאשר 'המלך בשדה' ניתן להתקרב אליו ולבקש ולפעול הרבה, יותר משאר ימות השנה…]
לפני הבר מצוה שלח לי אאמו"ר זצ"ל תפילין, וכתב לי: שאת הבתים הזמין מפולין, כי שם היו בתים יותר טובים, ואילו את הפרשיות הזמין מסופר ב'פרעשבורג', אך כשקיבל את הפרשיות לא היה מרוצה מהם, ולכן הזמין פעם שניה מסופר אחר, ולפיכך נתאחר הדבר וקיבלתי את התפילין רק ימים ספורים לפני הבר מצווה. ומכאן גם כן נראה עד כמה דקדק אאמו"ר זצ"ל במצוות, כי היו ימי צר ומצוק, והפרוטה לא היתה מצויה אצלו, ואפילו הכי, הזמין עוד פרשיות כיון שלא היה מרוצה מהראשונים.
שלחתי לו אז מכתב עם ב' שאלות: א. אם ללבוש 'גארטל' כמנהג החסידים. ב. אם לקשור התפילין כמנהגו – מנהג אשכנז, או כמנהג מו"ר האדמו"ר מסאסוב זצ"ל שרצה שאניח כמנהג ספרד, כנהוג אצל החסידים. על השאלה הראשונה השיב לי אאמו"ר זצ"ל שאוכל לחגור 'גארטל', ועל השאלה השניה השיב שלעת עתה אקשור כמנהג ספרד, רק שאעשה תנאי שלעתיד אשנה בחזרה למנהג אשכנז. למעשה נתאחרה קבלת מכתב תשובתו עד אחרי הבר מצוה ולא עשיתי תנאי, ולכן עד היום אני קושר כמנהג מו"ר זצ"ל כמנהג ספרד.
באותם הימים שלח לי אאמו"ר זצ"ל גם 'חוברת' ובה דרשה מוכנה לבר מצוה שהכין בעבורי, אולם למעשה לא היה לי היכן לומר זאת, כי באותם ימים היה נהוג לחוג ולדרוש בשבת אחרי הבר מצוה, ואילו בשבת אחרי הבר מצוה כבר לא הייתי בלונדון עקב מאורעות המלחמה, והחוברת עודנה בידי. בבר מצוה קבלתי בסך הכל כמה ספרים בודדים. האדמו"ר מסאסוב נתן לי ספר 'קיצור שולחן ערוך' מו"ר רבי שאול שאפער נתן לי ספר 'שב שמעתתא', מאן דהוא נתן לי ספר קטן עם פירוש המלבי"ם, ואאמו"ר שלח לי הגדה של פסח, כאשר בראשה כתב על ג' דפים את סיפור יציאת מצרים ב'דייטש' ובחרוזים, ושמי היה חתום על ראשי הבתים – כדרך הפייטנים.
בשנות המלחמה נמלטו אאמו"ר ובני עירנו ל'פרעשבורג' ויש תחת ידי מכתב שכתב אלי בשנת תש"א, בעצם ימי המלחמה הנוראה, וכתב בהתפעלות ובשמחה גדולה על מעלת ק"ק פרעשבורג, וסיפר שיש בעיר כל כך הרבה שיעורי תורה – עד שביום השבת הוא קצר מדי מלהספיק להשתתף בכל השיעורים הנאמרים ברבים, וגם הודיע לי בסיפוק רב שדירתו שם סמוכה לבית הכנסת ויש לו האפשרות להשתתף בשיעורים ובתפילה בציבור. באותו מכתב סיפר לי גם, שאחי הבחור שרגא יהודה הי"ד, הוא ממצטייני 'צעירי אגודת ישראל'. ובחבורתם יושב כבר משעה חמש בבוקר בבית המדרש ולומד, וכתב זאת בהתפעלות גדולה ובשמחה, ואף שהימים ההם היו בעצם ימי הסכנה גדולה וכולם היו בצער ובדאגה.
יש מכתב בעניין בטחון [הנכתב בשפת 'דייטש'] שכתב אאמו"ר לאחי הרב דוד יונה ז"ל בעת פרידתו ממנו, וז"ל בתרגום ללשון הקודש: לבני האהוב דוד יונה! קח לך לדרך מאביך את המעט שהוא יכול לתת לך, אלה הם קשרי האהבה שאף אחד לא יכול לגזול ממך, קח עמך מתורותיו והוראותיו וכתבם על לוח ליבך! השי"ת תמיד ישמע לקולך ואף פעם לא תהיה לבד, בטח תמיד בה' ואף פעם לא תהיה לבד, קווה אל ה' בכל עת, בכל מה שהגורל יביא לך, ה' לא יעזוב אף פעם את הכורעים לפניו תמיד, כי רק הוא יודע מה שהעתיד יביא עליך ובזה תהיה תמיד בטוח ומוגן מכל צרה וצוקה. מי שיש לו אמונת השם בלבו אינו צריך לדאוג מה שהמחר יכול להביא עליו, כי הוא לא ייטוש ולא יעזוב את הבוטחים בו ומצפים תמיד לישועתו. שים לבך בני יקירי לדברי המוסר שלי ואז אף פעם לא תצטרך לדאוג, אלה דברי אביך אוהבך, פעזניג, י"ב תמוז תרצ"ט.
גם ישנם תחת ידי כמה מכתבים משנות המלחמה שכתבם לבניו שכבר נמלטו מ'פרעשבורג', ומאוד מחזקם בביטחון בהשי"ת בכל המצבים, ועד כמה צריך להיות בשמחה ושלא לדאוג על העתיד, ומזכיר מאמר חז"ל (מכילתא פרשת בשלח) 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן', ופירש שהכוונה להמכירים שכל צרכיהם הם מהשי"ת.
זכרונות מימי נעורי
כשהייתי ילד בן שש לקחני פעם אאמו"ר זצ"ל אל גינה הסמוכה לביתנו, וישבנו על ספסל אחד, ולימד אותי את פרק 'איזהו מקומן' שאומרים בכל בוקר, ואמר לי אז: "אי אפשר לומד את המשניות הללו בלי להבין את הפירוש"…
מפעם לפעם היה רושם לי שמות מבני המשפחה שאתפלל בעבורם בעת התפילה, מכח אמונתו הפשוטה בכל התפילה, ובפרט בכל תפילת תשב"ר.
בהיותי נער קטן לקחני פעם אחת למקום נופש לב' חודשים, מאמצע תשעת הימים ועד שבוע קודם ראש השנה, ונסענו לעיר 'אודווארד' (בגלילות קולטא), שם היה גר דודי ר' אברהם (ב"ר יום טוב) פעלדבויער (חתן זקני ר' דוד ווייס ז"ל), ועל אף שהיה בן צ"ה שנה – עדיין צם בתשעה באב. בעיירה זו 'אודווארד' לא היה רב קבוע, אלא שהיתה העיירה תחת מרותו של רב העיר הגדולה, כדרך הגלילות, והיה שם ת"ח שהיה הש"ץ והמו"ץ והשו"ב וגם המלמד ושמו הרב יהודה טייכמאן ז"ל, וקבע לי אאמו"ר זצ"ל שיעור עמו, ולמד עמי גמרא פסחים פרק 'כל שעה', והיה לי לרבי, ומאז נשארתי עמו בקשר לערך ארבעים שנה עד סוף שנותיו, כי שזה להינצל מהמלחמה והיה גר בלונדון. בהיותי ב'אודווארד' הגיע לשם בשבת קודם ראש השנה הג"ר אריה רייכהארט זצ"ל אב"ד קולטא שהיה גם רב הגלילות לומר 'דרשת שבת שובה', כדרך הרבנים שבשבתות לפני ראש השנה נסעו בגלילותיהם לומר 'דרשת שבת שובה'.
כשהייתי לומד עם אאמו"ר זצ"ל היה אומר לי הרבה פעמים בהתרגשות, שאין לשער עד כמה אנו צריכים לתת הכרת הטוב לרש"י ז"ל, שלי הפירוש שלא לא היינו יכולים להבין התורה.
אמי מורתי ע"ה הי"ד
אמי מורתי מרת ריקל ע"ה היתה צדקנית ותמימה מאוד ובעלת מידות נפלאות, וגם מידת החסד שבה היה להפליא. מנהגה היה לקום בכל יום השכם בבוקר, כדי שתוכל להתפלל כל תפילת שחרית כל יום, על אף שהיתה בעלת משפחה גדולה והיה לה הרבה עבודה. בעת תפילתה היתה מרבה תחנונים, ועדין מונח בזיכרוני איך שבכל יום בבוקר בעת שהלכתי לביה"ס היתה אמי ע"ה אוחזת עדיין באמצע תפילתה, והייתי מברכה: 'א גוטן טאג', והיא היתה משיבה ברמיזה (כי אחזה באמצע התפילה ולא יכלה לדבר). גם השגיחה מאוד על סדר התפילות של הבנים הקטנים, והיתה משגיחה עלינו שנתפלל מילה במילה.
מאוד היתה מזהירה אותנו על עוון לשון הרע ועל 'שלום' שבין אדם לחבירו, ומרגלא בפיה לומר שאם מדברים בתוך הבית אודות מישהו, צריכים לצייר במוח ולדמות שאותו אדם שמדברים עליו עומד עתה מאחורי הדלת ושומע כל מה שמדברים עליו.
(מתוך הספר רבינו הגדול אמרו)