יעקב א. לוסטיגמן
הקולות שעלו מביתה של משפחת דייטש ברח' מאה שערים 13 בירושלים, לא הותירו מקום לספק. מריבה קולנית מתנהלת שם, שני אנשים מבוגרים עומדים ומנהלים ויכוח נוקב, העוסק בזכויות הירושה שירשו מאביהם.
בתווך, בין שני האחים עומד לו אברהם, אחד מאותם תמהוניים שהסתובבו בירושלים, וגררו עניין רב מצד ילדי השכונות.
אברהם זרח מאושר למראה המריבה. הוא הרגיש כמו חתן ביום חופתו כשראה את שני המבוגרים רבים ביניהם.
"אחד מאותם אנשים היה אבי מורי הגה"ח רבי שניאור זלמן דייטש זצ"ל", מספר לנו בנו הרב שמעון דייטש, מנהל אגף קהל וקהילות ב'דרשו'.
"האיש השני שנטל חלק פעיל בוויכוח, היה אחיו, הגה"ח רבי שלמה דייטש זצ"ל, איש החסד המפורסם של ירושלים, מקים ומייסד ארגון החסד הנודע 'חסדי יוסף'.
"אותו אברהם שעמד שם ביניהם, היה רגיל לאכול במשך שנים רבות אצל הסבא שלי, ראש ישיבת 'אנשי מעמד' הגה"צ רבי יוסף אליהו דייטש זצ"ל.
"לאחר שסבא נפטר, היו הילדים עושים תורנות מי יאכל אצל האמא, סבתי ע"ה, ובאותה השבת היה זה התור של דודי רבי שלמה. אבא שלי הגיע לשם יחד עם אחי הגדולים, אני עוד לא נולדתי אז. הם באו כדי לומר 'גוט שבת' לאמא, ואברהם שהתרגל לאכול בבית הסבא הגיע לשם כמו בכל ליל שבת.
"אבי מורי אמר שבת שלום לסבתא, וכשיצא לקח איתו את אברהם, אותו הוא הזמין להתארח בביתו. אבל אחיו ר' שלמה נזעק להגן על המצווה שחשב להרוויח. מה זאת אומרת אתה גונב לי אורחים? זאת המצווה שלי! אבא שלי ענה כנגדו שמה פתאום? האורח שייך בכלל לאביהם, ודין הירושה שהיא תתחלק בין כל הבנים, ולכן גם המצווה הזאת היא הפעם שלו.
"וכך התנהל לו הוויכוח, כשאברהם עומד מהצד ומתענג על המחזה המרנין. הוא, האיש המוזנח ומהמסכן שאף אחד לא שם לב אליו חוץ מהילדים שרודפים אחריו ומבצעים כל מיני תעלולים שנועדו להוציא אותו משלוותו, פתאום הוא האיש הכי מבוקש בשכונה. רק בגלל ש… הם רוצים שהוא יתארח בביתם!!!".
מעשה אבות סימן לבנים
רבי שניאור זלמן דייטש היה מוכר בירושלים כדמות של אדם משכמו ומעלה. הוא כיהן כראש ישיבת אנשי מעמד אחר אביו, ייסד את בית המדרש 'משכן יוסף' ע"ש אביו זצ"ל, ישיבת 'שובה ישראל' לבעלי תשובה, אשר עמד בראשה במשך עשרות שנים, וכמו כן ייסד כולל 'תפארת משה', שבמסגרתו למדו בחורי ישיבות בימי שישי, שבת ומוצאי שבת, וקיבלו מלגה מכובדת מדי חודש בחודשו.
הרב דייטש היה מקורב מאוד לגדולי ישראל מכל החוגים והקהלים. הידע העצום שלו, הבקיאות המדהימה שלו, והחביבות המיוחדת שהיתה לו, הפכו אותו לידידם של כל גדולי הדור. בשמחות שהיה עושה, בבר המצוות של ילדיו ובחתונות שלהם היו משתתפים גדולי הדור מכל העדות והחוגים, ספרדים, אשכנזים, חסידים וליטאים, עם כולם היה בידידות מופלאה.
"אבי מורי היה מספר, שאת הנושא הזה של הכנסת אורחים הוא למד מאבא שלו. כדי לסבר את האוזן עד כמה היתה גדולה הכנסת האורחים של הסבא, הוא סיפר לנו שהיה אחד מהטיפוסים המפורסמים של ירושלים, שהיה מתארח אצלו בקביעות, ופעם אחת בסעודה של ליל שבת, אחד האורחים האחרים פגע בכבודו. אותו אורח יצא מהבית בסערה, ירד למטה, לקח אבן ויידה אותה אל תוך חדר השינה של הסבא והסבתא, ניפץ את החלון שלהם מחמת כעסו על האורח האחר.
"למחרת בבוקר הגיע אותו אורח שוב לסעודת יום השבת", סיפר אבי, "וסבא לא אמר לו מילה על מה שקרה אתמול. הוא קיבל אותו במאור פנים כאילו לא אירע דבר, וכיבד אותו כמאז ומתמיד, בלי שום התייחסות לזה שרק אתמול בלילה הוא ניפץ לו חלון וסיכן את בני הבית, אחרי שנים שהוא נותן לו לאכול ומארח אותו בקביעות"
"אבל האמת", מוסיף הבן-הנכד לספר, "שגם אצל אבא שלנו יכולנו לראות מקרים דומים מאוד. קודם כל סביב שולחנו תמיד היו אורחים, וכמו אצל אבא שלו גם הוא היה שמח עם כל אורח, גם אם היו אלו אנשים קצת פחות נקיים. מצד שני היו גם אורחים מן השורה, בחורי ישיבות אמריקאים וגם אנשים שפשוט לא היה להם מקום אחר, כולם מצאו את מקומם בבית הורי.
"כולנו יכולנו לראות את זה בהזדמנויות שונות שהוא היה מוותר וסולח לכל מי שפגע בו, בין אם היה זה בשוגג ובין אם במזיד.
העלבון יעבור, והמצווה תישאר
"ומעשה שהיה מספרת אמא מורתי שתחי', שאחד האברכים בישיבת אנשי מעמד היה צריך לעבור דירה. אבא זצ"ל עזר לו מאוד מכיוון שהיה לו חשוב שאותו האברך יוכל להמשיך ולעמול בתורה מתוך הרחבת הדעת, נתן לו סכום כסף משמעותי שיאפשר לו לעבור לדירה גדולה יותר, וכשאותו אברך אכן עבר בפועל דירה, הוא גם קנה לו מתנה מיוחדת, בקבוק מקריסטל ליין, וסט של שש כוסיות מקריסטל. הוא שלח לו את המתנה הזאת עם עוגה יפה לשבת, כאות הוקרה וידידות לרגל הכניסה לדירה החדשה.
"ביום ראשון שלאחר מכן, יומיים בלבד אחרי ששלח את המתנה היקרה, חזר אבא הביתה בצהרי היום כשהוא חיוור כסיד. אמא מיד ראתה שמשהו אינו כשורה. היא שאלה אותו מה אירע שהוא נראה כך, אבל הוא אמר לה שלא קרה שום דבר והכל בסדר.
"רק אחרי שעתיים של שתיקה, כשנרגע מעט, הוא סיפר לה את אשר אירע. אותו אברך שכל כך נעזר על ידו במעבר הדירה וגם קיבל מתנה יוקרתית ומכובדת מאוד, התנפל עליו בצעקות בגלל איזו טענה שהיתה לו ובייש אותו מאוד ברבים.
"אמא שלי נזעקה על העוול הנורא. "איך הוא עושה לך דבר כזה? למה לא אמרת לו כלום על זה שהוא צריך להכיר טובה בגלל מה שעשית למענו", אבל אבא מיהר להניא אותה מהרעיון הזה בכלל: "הס מלהזכיר", הוא אמר, "אני אבלע את העלבון ולא אגיד לו מילה. מה שנתתי נתתי בנפש חפצה ולא בגלל שציפיתי לתמורה. העלבון צורב, אבל הוא יעבור, ואילו שכר המצווה לא יעבור לעולם".
"והוא אכן בלע את העלבון, שתק ולא אמר מילה, לא באותו יום ולא אף פעם. אנחנו אפילו לא ידענו מזה, ורק עכשיו, סיפרה לנו אמא את הסיפור המפעים הזה".
"כך נהג גם בנו, מעולם איני זוכר שאבי 'הצליף' בי חינוך… הדוגמה האישית שלו היתה מעל ומעבר, כילד אני זוכר מתעורר לפעמים בשעות של לפנות בוקר ורואה שהסלון מואר, שם היה יושב אבי ז"ל ושוקד על תלמודו, בפרט בימי שבת וחג, היה קם בשעות הקטנות של הלילה ויושב עם ערמות ספרים ומכין את השיעורים בהלכה אותם היה מוסר בבית מדרשו ברח' יואל בירושלים, כך גם לגבי 'זמן קריאת שמע' עליו הקפיד מאוד, מעולם לא העיר לנו בעניין, הוא היה מסתובב בבית, כמובן עם מלבוש עליון וכובע, והיה קורא קריאת שמע בקול. המראה הזה שליווה אותנו בימי הילדות, חדר לעצמותינו וממשיך ללוות אותנו יום יום.
למעלה מ-160 ספרים
המסירות של רבי שניאור זלמן לתלמידיו ולאברכים שלמדו בישיבת 'אנשי מעמד' שבראשותו, לא ידעה שיעור: "לפעמים היתה לנו הרגשה שהוא אוהב את האברכים בכולל יותר ממה שהוא אוהב את הילדים שלו", מספר הרב דייטש. "הוא לא הפסיק לדבר על אברכי הישיבה-הכולל. את כל החיים שלו הקדיש למענם.
"הבית בו גדלנו הוא בית מאוד פשוט. לעומת זאת, את בית המדרש 'אנשי מעמד' הוא טיפח בצורה שאי אפשר לתאר בכלל. באותם ימים לפני כחמישים שנה הוא השקיע הון רב, אפילו הזמין צייר מיוחד שיצייר על הקירות ציורים מיוחדים של ווילונות וכדו', בית המדרש היה מטופח ומהודר פי כמה וכמה מהבית, כאילו מדובר בשני אנשים שונים. בבית הוא לא צריך כלום, ובבית המדרש הכל צריך להיות הכי מפואר שהוא יכול היה להשיג והכל למען לפאר ולרומם את בית ד', בכדי שיוכלו ללמוד ולהתפלל מתוך הרחבת הדעת.
"עם זאת, היתה פעם תקופה שהוא לא הצליח לגייס את הכסף הנדרש כדי לשלם לאברכים את המלגה החודשית. עברו כמה חודשים והחלו להצטבר חובות של מלגות, כמה שהוא ניסה לגייס כספים זה לא הספיק, עד שלבסוף הוא מצא עצה. הוא לקח משכנתא, ואת הכסף הוא חילק באותו יום שהוא קיבל, לאברכים. מאז וכל ימיו הוא עוד שילם את המשכנתא הזאת.
זכה לראות עולמו בחייו
"ואכן הוא זכה להוציא פירות נפלאים מ'ישיבת אנשי מעמד'. מהאברכים שלמדו בכולל שלו יצאו גדולי תורה, אדמו"רים, רבנים, דיינים, מחברי ספרים, מקובלים.
"אתן פה רשימה חלקית בלבד של מי שלמדו בישיבה: כ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב זצ"ל, כ"ק מרן אדמו"ר מרחמסטריווקא שלמד בחברותא עם הרבי מלעלוב, הגה"צ רבי דניאל פריש זצ"ל, בעל ה'מתוק מדבש', הגאון המקובל רבי אביש צינווירט שליט"א בעל 'שולחן ערוך הזוהר' ושאר ספרים, הגאון המקובל רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א, הגאון המקובל רבי ראובן גרוס שליט"א, הגאון רבי מאיר סירוטה שליט"א, הגאון רבי משה ידלר שליט"א בעל 'מאור השבת', הגאון רבי שמעון יצחק שלזינגר שליט"א חבר הבד"ץ העדה החרדית, הגאון רבי צבי רבינוביץ ראש ישיבת באיאן, הגאון רבי יהושע בריזל רב דחסידי קארלין סטולין, ועוד ועוד.
"היו אצלנו בניו של הגה"צ רבי דניאל פריש זצ"ל, והם אמרו לנו את מה שכבר ידענו, שאלמלא אבא שלנו, ספרי ה'מתוק מדבש' לא היו רואים אור.
"אבא שלי ראה שהגה"צ רבי דניאל פריש מוכשר ומסוגל לכך, הוא היה זה שדחף אותו לכתוב את הפירוש, הוא שילם לו תוספת מיוחדת על המלגה החודשית, כעידוד לכתיבת הפירוש – 1,000 דולר מדי חודש נוסף על המלגה, ובאותם זמנים זה היה סכום משמעותי מאוד. לא זו בלבד, אלא שאבא שלנו גם היה זה שהדפיס את ספרי מתוק מדבש, הוא שילם את ההדפסה, ועודד את רבי דניאל להוציא עוד כרך ועוד כרך, עד שהשלים את כל הזוהר ולאחר מכן התחיל גם לפרש את כתבי האר"י ועד עצם היום הזה מופיע בעמוד השער, בהוצאת 'מכון דעת יוסף' המכון שהקים אבי ע"ש אביו זצ"ל.
"כך גם עם הגאון המקובל רבי אביש ציינווירט שליט"א וספרי 'שולחן ערוך הזוהר' 'אבן השהם' 'שער הכוונות' ועוד, כך גם עם ה'מאור השבת' של הגר"מ ידלר שליט"א, וכך עם עוד ועוד גאונים שלמדו אצלו בישיבת אנשי מעמד. בסך הכל הוא הדפיס יותר מ-160 ספרים!!!
"לכל ספר הוא גם כתב הקדמה, שבה היה מרעיף שבחים עצומים על המחברים, כדי לתת לספרים שלהם מקום של כבוד ושל חשיבות. רוב השנים הוא לא היה חותם את שמו על ההקדמות, אלא הציג אותן כ'דבר הנהלת הישיבה' וכדו'. אבל בשנים האחרונות העירו לו שיש עניין שהשם שלו יהיה מוזכר וגם הביאו לו סימוכין לכך, ומאז הוא התחיל לחתום את שמו על ההקדמות.
"עד היום קיים מחסן ענק מלא וגדוש בספרים, יצירות תורניות של אברכי הכולל שהודפסו ע"י אבי במסגרת המכון.
"היה אצלו בישיבה גם אברך מיוחד שאבא זצ"ל ראה עליו שהוא יכול להתאים ללימוד קבלה. אותו אברך לא כל כך רצה, הוא חשש מעט, אבל אבא דחף אותו לכך, ואכן הוא כיום אחד מגדולי המקובלים בדור וכבר כתב עשרות חיבורים בעולם הקבלה".
"קוקט קוקט, זעהט א צדיק"
מטבע הדברים, קשה לסקור את מסכת חייו של אדם בכתיבה, על אחת כמה וכמה במאמר כתוב אחד, ובוודאי כשמדובר ביהודי שדמותו היתה רבת אנפין כמו רבי שניאור זלמן דייטש זצ"ל שיכול היה לנהל שיחת רעים לבבית עם אחד מגדולי האדמו"רים בדור, וכעבור דקות אחדות לשבת במבואה לבית המדרש עם בחור בן 16 ולנהל איתו שיחה באותה חביבות ובפשטות כאילו היה בן גילו.
ובכל זאת, בנו ר' שמעון מבקש להפנות זרקור לנקודה אחת נוספת: "אבא זצ"ל היה דבוק מאוד בצדיקי הדור ותולדותיהם. היה לו רגש עצום לנושא הזה של לראות צדיקים ולהסתופף בצל צדיקים, בין היתר זכה לבקר עשרות פעמים אצל הבאבא סאלי זיע"א בחיי חיותו בנתיבות, שאביו הגה"צ רבי יוסף אליהו זצ"ל היה ממקורביו הגדולים, וזכה להיות עד לישועות מופלאות מעל לדרך הטבע.
"אני זוכר כמו היום, מקרה שאירע כשהייתי ילד בכתה ב'. ביום בהיר, שעת בוקר שגרתית, מישהו נוקש בדלת הכיתה. המלמד פותח את הדלת ומי עומד? לא אחר מאשר אבי מורי. אני קפצתי מהמקום, אבא בא לקחת אותי מהחיידר? מה קרה? אני יוצא החוצה ומגלה שהוא הוציא מהכיתות גם את שני האחים שלי, היינו אז שלושה אחים בחיידר.
"שאלנו את אבא מה קרה, אבל הוא רצה לעשות לנו הפתעה. "נוסעים", הוא אמר, יצאנו לדרך, והגענו לבית המדרש של סלונים בירושלים. התברר שאחד מבני הדודים עשה ברית לבנו בסלונים, וברגע האחרון התברר לאבא שלי שהרבי בעל ה'נתיבות שלום' מסלונים עומד להיות הסנדק.
"אבא העמיד אותנו בשורה הראשונה ואמר לנו "קוקט! קוקט! זעהט א צדיק". תסתכלו, תסתכלו, תראו צדיק! אחרי רבע שעה אכלנו פרוסת עוגה ואבא החזיר אותנו לחיידר. זמן קצר לאחר מכן נסתלק ה'נתיבות שלום' זצ"ל, ואבא רצה שנספיק לראות את פני הצדיק כל עוד הוא חי אתנו בעולם הזה.
"האחים הגדולים שלי, ר' חיים יצחק ור' מתתיהו מספרים שפעם אחת אבא העיר אותם באמצע הלילה, עזר להם להתלבש, ולקח אותם לחתונה באולם 'בנות ירושלים'. הגה"ח רבי אהרן בלום שליט"א, מהוצאת ספרי בלום, חיתן אז ילד, ואבא שמע שהרבי מתולדות אהרן זצ"ל, צפוי לרקוד שם מצווה טאנץ. הוא העיר את הילדים בלילה, לקח אותם לחתונה שיראו את הרבי מתולדות אהרן, ולאחר מכן החזיר אותם למיטות.
"אבא עצמו היה אומר שהוא לא סולח לעצמו על כך שבצעירותו, הציע לו אחיו רבי מתתיהו ז"ל, לבוא איתו לראות את הגאון מטשעבין זצ"ל. אבא לא רצה ללכת אתו באותה הזדמנות, וזמן קצר לאחר מכן נפטר הגאון מטשעבין… הוא לא סלח לעצמו על כך שהוא החמיץ במו ידיו את ההזדמנות לראות דמות קדשו של אחד מגאוני הדור הקודם.
זכרתי ימים מקדם
גם הרה"ג ר' עמרם בינעט, מגיד שיעור ב'קנין ירושלמי' ו'עמוד היומי' ב'דרשו' ומבוגרי כולל 'תפארת משה' מספר:
"במשך תקופה לא מבוטלת הייתי לומד בבית המדרש 'אנשי מעמד', בערבי שבתות ובשבתות.
"הגאון רבי שניאור זלמן דייטש ניהל את הכולל שלו, שהיה מיועד לתלמידי הישיבות, כדי להרבות בלימוד התורה דווקא בזמנים שבהם הסדרים בישיבות מתרופפים ואפילו לא קיימים.
"זה היה מחזה מפעים לראות את ריתחא דאורייתא שהיתה שם, וה'קול תורה' שהתרונן בין כותלי בית המדרש עדיין חרוט בעצומותיי וחקוק בזכרוני.
"במיוחד אני זוכר את הארת פניו של רבי שניאור זלמן זצ"ל, הוא היה מחייך לכל אחד, תמיד היתה לו מילה טובה לומר לכל אחד מהלומדים, עם חוש הומור משובח ועובדות שראה ושמע אצל גדולי ישראל מכל העדות והחוגים.
"כמו כן, נדיבות הלב של רבי שניאור זלמן היתה מיוחדת במינה. הוא תמיד עיגל את המלגות שהיה נותן ללומדים כלפי מעלה. תמיד השתדל להם להם יותר ממה שהיה חייב, המשיכה הטבעית שלו היתה לתת כמה שיותר לזולת, להוסיף עוד בנתינה.
"אני חושב שעיקר הזכות שלו מאותה מסגרת לימודית היתה בכך שהוא חינך את הבחורים ללמוד בשביל ההנאה והשמחה. לא בגלל שיש 'גדול עומד על גביהם' עם מקל גדול מוכן ומזומן להרביץ להם ברגע שיפסיקו ללמוד, לא בגלל שיש איזה מבחן גדול עוד מעט או בגלל שיש תחרות קשה עם בחורים אחרים בישיבה. למדו שם בשביל ללמוד, לקיים רצון ה' וליהנות מהלימוד.
"והמסר הזה, הקניין החינוכי הזה שקנו שם הלומדים, מלווה אותם גם כיום, עשרות שנים אחרי".