לאחר מפלת גרמניה במלחמת העולם, היינו במחנה פליטים בחלק הכבוש על ידי האמריקאים. היה זמן פנוי לרוב, והצמא ללמוד היה גדול. לא היו ספרים, מצאו עותק אחד של הש"ס והדפיסו בדפוס צילום מאה עותקים. לכבוד ההוצאה לאור ערכו מסיבה באולם בקארלבסברג, ורב המחנה – הרב שנק – בקש שאבוא ואדבר כנציג הפליטים.
אמרתי: "ההופעה שלי תבייש אותם", הלכתי במכנסיים קצרים וקרועים, והם היו בהדר מדיהם. "ומלבד זאת, איני יודע אנגלית".
אמר לי: "אתה תדבר באידיש, עבור החיילים היהודים. ולהם לא משנה איך אתה לבוש".
שאלתי "למה באולם בעיר, למה לא עורכים את המסיבה בחדר האוכל במחנה?"
ואמר לי: "כי באולם זה הודיע הצורר על סיפרו "מיין קאמפף", המלחמה שלי, בו הכריז מלחמה על העם היהודי ועל תכנית השמדתו, והתרברב שלא יישאר לו זכר אלא במוזיאון, כשריד לעם שנכחד מן העולם".
כיון ששמעתי כך, הסכמתי לדבר. יש לי מה לומר!
הזכרתי לנוכחים את דברי המדרש (בראשית רבה פד, ה): משל לנפח שראה שירת גמלים טעונים פשתן רב נכנסים לסמטה, ופחד: הסמטה צרה והפשתן יידחק וייכנס לחנותו וימלאנה! אמר לו פיקח אחד: "מה אתה פוחד, אם ייכנס הפשתן לחנותך – גץ אחד יוצא מהמפוח שלך ומכלה את כולו!"
כך, שראה יעקב אבינו כל אלופי עשו פחד. אמר: "מי יעמוד לי כנגד כולם!" ואמר לו הקדוש ברוך הוא: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשו, כי ה' דבר!" (עובדיה א, יח).
הצורר הכריז מלחמה על עם ישראל, חשב למגרו, ומי לא חשש שזממו יעלה בידו. ומה הסוף? הוא מוגר וחוסל, ואנו מתנערים מהאפר –
בזכות התורה שנמשלה לאש, "הלא כה דברי כאש נאום ה"!" (ירמיה כג, כט)
וזו החגיגה שלנו כיום, בהדפסת הש"ס!
(מתוך ספר "והגדת" הגדה של פסח)