"ולבן שנים מחלב" (מט, יב)
הגמרא (כתבות קיא ע"ב) דורשת פסוק זה: "טוב המלבין שנים לחברו יותר ממשקהו חלב, שנאמר: 'ולבן שנים מחלב', אל תקרי 'לבן שנים' אלא 'לבון שנים'".
אדם הולך במדבר. הוא צמא מאד, תאב לשתות. מי שיגיש לו כוס חלב קר ומרענן עושה, ללא ספק, מעשה חסד גדול. חז"ל מלמדים אותנו, שמי שמראה לחברו פנים שמחות, ומחיך אליו – זה חסד גדול יותר ממשקהו חלב.
יש להבין מהי המעלה הגדולה בהלבנת שנים לחבר? מה המיחד בחיוך?
התשובה: המלבין שנים מוכיח שהוא מאמין בה'! הוא יודע שהוא יכול להיות רגוע, ואין לו ממה לדאג! אדם דואג הוא אדם חסר אמונה, ולאדם כזה אין שמחה. כל פעם צצה לה דאגה חדשה.
ספר רבי בנימין פינקל, המשגיח של ישיבת מיר, שאחד הנכדים של הסבא מסלבודקה היה צריך להבריח את הגבול מרוסיה לפולין. להבריח את הגבול היה ענין של סכנת נפשות! חילים, שומרי גבול, יורים בלי רחמים במי שמנסה להבריח את הגבול.
הוא בא לבקש ברכה מהסבא שיצליח לעבר בשלום. שאל אותו הסבא: "האם אתה הולך לבדך או עם מישהו?"
"אני הולך עם ראובן", השיב הנכד.
"עדיף שתלך בלעדיו", אמר לו הסבא.
"מדוע?", שאל הנכד. "הרי הוא בחור מצין?"
"אכן כן", אמר הסבא, "אבל יש לו פנים זעופות. למי שיש פנים זעופות אין זכויות, ואתה עלול להסתבך".
אדם שחי עם אמונה – הוא אדם מאשר, שתמיד שמח. האמונה נוסכת בו כחות לעבר את מארעות החיים, על כל הנסיונות שיש בהם, בשלום ובלי דאגות.
(רבי גואל אלקריף שליט"א – שש באמרתך)