חלפו עברו ימי הפורים, בהם כמדי שנה בשנה יהודים מקיימים מצוות "מתנות לאביונים" בהידור ופותחים את לבם לנצרכים. ניחוח הימים הללו נשא בכנפיו סיפור היסטורי מרגש במיוחד על מצוות הצדקה. מעשה מופלא זה, מקנה מימד ואומדן על התמימות של יהודי הדורות הקודמים, ועל מסירות נפשם לקיום המצוות.
האם יש צורך בעט סופר, כדי לתאר את חייהם העלובים של מרבית היהודים אשר התגוללו בגלות אירופה? די להביט באיורים ובציורים נושנים מן התקופות ההן, כדי להבחין בגווים הכפופים, ובעיניים הנואשות – מה יילד יום?
יתכן מאד שנשוא סיפורנו מופיע באחד הציורים האלה, לבטח בשוליו. מעולם לא היה מתנשא וממרכז את עצמו באירועים שונים, בוודאי שלא במרכז תמונה או ציור. אפשר לראותו אי שם, בין חבילות הקש ללהקות האווזים. התבוננו היטב וראו אותו עומד ומפשפש בכיסיו. במרחק-מה ממנו ניצב עני הזקוק לצדקה, והוא כבר מפשפש בכיסיו, הן לא ישיב את פניו ריקם!
כך נהג כל חייו, מני עמד על דעתו, עד שבשעה שטמן הקברן את גופו התשוש באדמת וילנא, חרט על מצבתו את הפסוק: "כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון".
וכל כך למה? הסכיתו ושמעו.
יהודי זה היה רחוק מן העשירות כמטחווי קשת, אפילו חלומות של עשירות לא פקדוהו עם ליל.
בכל זאת. אף על פי כן. למרות הכל. עני ודל, מך, רש, אביון ודלפון, היו נוהרים אליו כדבורה אל צוף הפרחים. כל אשר לו נתן בעד אשר אהבה נפשו, הצדקה. מעולם לא חישב 'מעשר' או 'חומש', אלא נתן כל שהשני היה זקוק לו.
דא עקא, שלא היה זה שני בלבד, אלא שלישי רביעי ומפטיר, והיו חפצי ביתו וכליו מתמעטים והולכים, מתדלדלים ואוזלים, עד שיהודים טובים הזדרזו אל בית הדין ושחו בפני הדיינים על האיש הקדוש שזקוק להנחייה ברורה – חדל! נמנו וגמרו חברי בית הדין, כי מיום זה ואילך אסור לו לר' פלוני, שעד היום שמו אינו ידוע, לפגוש בעניים, ולא נתקררה דעתם עד שהורו לו לבל ייצא מביתו לתקופת מה, שלא תאבד שארית יעקב.
יום אחד ישב מיודענו בביתו ונפשו הומה עליו, כמעט חש בליבו. לבסוף הרהר, כי חָזְקָה על גופו הוראת הדיינים, אך על עיניו הן לא גזרו לבל ישוטטו ברחוב. ישב, אפוא, וסקר את ההמולה ברחוב, מתוך תקווה לאתר עניים, והנה, הבחין בשני עניים מרודים המהלכים בסימטה תחת חלונו.
חיש קל קרא להם וביקשם להמתין, עד אשר יחלק להם דבר מה, וכעבור זמן קצר שב עם כף כסף מאובקת, שמצא אי שם מתחת, מעל… לפתע עצר בעד עצמו, בדמיינו על נקלה את התגרה העלולה לפרוץ לאלתר בין שני האביונים על כף הכסף האחת.
עמד מיודענו, אימץ את אגרופיו, הכניע את כף הכסף על ברכו, וכשפניו מאירות כשמש וכירח מסר לאחד את חלק הכף ולרעהו את חלק הידית.
עם בוא יומו, לא שכח שר הקברות את מעשהו, וירשום על מצבתו לאמר: "כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון" —
***
ההיה סיפור זה באמת?
האם מסתתרת בין עשבי הבר הגדלים בוילנא, מצבה הנושאת בחובה סיפור זה? – ככל הנראה לעולם לא אדע!
אך ידע אדע בכל ליבי ונפשי, כי אפילו אם רק הומצאה אגדה יפה זו על העיר וילנא, הרי זה משום שהמעשה יכול היה להתרחש בה.
הילכו בה דמויות הוד, שאפשר היה להלביש עליהן מעשיות כגון דא. יהודי שהתגדל בוילנא באותם הימים, בהם קול התורה בקע מבתי מדרשותיה יומם וליל, בתקופה בה חלף רטט ורעדה בעוברים ובשבים, קטנים כגדולים, שחלפו ליד חלונו המוגף של הגאון מוילנא, לא פלא שהגיע לדרגה שכזו.
לא נטעה אם נניח, כי איש מעולם לא הפליג באזניו על מעלת מצוות הצדקה, אך הוא נשם את אוויר התורה וספג אל ריאותיו את ניחוחה, אשר מילא את השווקים ואת הרחובות.
***
האווירה.
האווירה היא המשפיעה על נפש הדור הבא.
יכול אדם לדבר באזני בנו מבוקר עד ליל על חשיבות לימוד התורה הקדושה, ועדיין…
יכול אדם שתקן, הממלא פיו מים, להקפיד במסירות על שיעור הדף היומי. יום יום. יום יום. יום יום. ילדיו יראו ויפנימו את המסר, יקלטו את האווירה ונפשם תתעצב באווירה של קדושה, באווירה רוחנית, ויזכה לגדל דורות ישרים מבורכים.
הנה דוגמה קטנה:
לפני זמן מה חגג סב מאושר את בר המצווה של נכדו. בהגיע שבת ה"אופרוף", החלה תפילת שחרית ברוב עם ועדה, ו… הסבא נעדר. איננו. סמוך לקריאת התורה נכנס הסבא אל בית הכנסת, ולשאלת קרובי המשפחה השיב בפשטות: "תפילת שחרית התפללתי מוקדם יותר, מפני שאני מוסר שיעור בדף היומי, בדיוק בשעה בה התחילה תפילת שחרית כאן בבית הכנסת".
היש צורך להרחיב ברושם הכביר שחרט סב זה בנפש נכדיו? מעשים כגון דא, גדולים ורבים יותר מאלף דרשות ונאומים על אודות חשיבות לימוד התורה.
האווירה. בידינו הדבר!
1/211