אליעזר (לייזר) רוט
הגאון רבי יוסף ברמן שליט"א, זכה לגדול על ברכי סבו הגדול, רבינו הגר"י גלינסקי זצוק"ל. הוריו שיחיו התגוררו כל השנים בקרבתו של הסבא, אבי אמו, והסבא נהג בו ובאחיו בחביבות יתירה, ונוהג היה לעלות לביתם בכל שבת בעת שסעדו את סעודת היום, לאחר שבעצמו היה סועד מוקדם יותר.
באותן שנים, ולמעשה כל עוד היה רבי יעקב גלינסקי עמנו, נהג הנכד לשתות בצמא את דבריו, וכיום כל הרוצה ללקט פנינים מדברותיו של הסבא, צריך רק לאתר את הנכד ולרוות מלוא חופניים נחת, מהאמרות המתוקות והנפלאות של 'רבי יענקלה' המפורסם בגאונותו, בענוותנותו ובחסידותו המופלגת.
לקראת חג הסוכות, זמן שמחתנו, קיימנו את השיחה המתבקשת עם נכדו של הצדיק, שזכה לשמח את עם ישראל בדבריו המתוקים, שהיו מתובלים בהומור יהודי מלא חן ובשנינות מופלאה, יחד עם מסרים נוקבים וחודרי לבבות, כמיטב המסורת הנובהרדוקאית, אשר ממנה ינק את כל בניין האישיות שלו:
"שואלים אותי, איך הפגין סבא את השמחה שלו בקיום המצוות?", מספר הגר"י ברמן, "האמת שקצת קשה לענות על זה. הוא תמיד היה שמח. החיוך לא מש מפניו, הוא שמח לפגוש כל יהודי, שמח לברך כל ברכה באשר היא, הוא שמח עם הלולב ושמח עם הברכון של ברכת המזון… השמחה היתה החלק המרכזי באישיות שלו…
"עם זאת, אני רוצה לענות על השאלה הזאת, בסיפור שיסביר כמה היו המצוות חשובות בעיניו, וכך שמעתי מפיו:
"כשהוא היה בסיביר הקפואה, בהיותו כבן 19, התגבשה שם, בין עובדי הכפייה, קבוצה של כשישים בחורי ישיבה, שהיו מתאספים בכל יום בהפסקה, כדי להניח תפילין ולשמוע דברי תורה.
"מה זה אומר הפסקה? זה בעצם הזמן שבו נתנו להם קצת לנוח, כדי שיוכלו לאכול ארוחת צהריים שהורכבה מצלחת מרק דלוח, שעיקר המעלה שלו היתה שהוא היה חם, ולכן נהנו הבחורים ללגום ממנו, כדי לחמם את העצמות הקפואות.
"הם היו יוצאים לעבודה לפנות בוקר, עוד לפני שיכלו להניח תפילין, וחזרו אחרי השקיעה. לכן, את הנחת התפילין יכלו לעשות רק בזמן ההפסקה, שנמשכה 30 דקות בדיוק.
"הבעיה שבקבוצה היו שישים בחורים, והיה להם רק זוג תפילין אחד. מה עושים כדי לחלק 30 דקות בין 60 בחורים? ובכן, החשבון פשוט. כל בחור קיבל חצי דקה, 30 שניות כדי להניח את התפילין ולחלוץ אותם…
"במקום לנוח הם היו במרוץ נגד הזמן, בלחץ עצום, מתאמצים להספיק להניח כמה שיותר מהר כדי שעוד בחור יזכה להניח תפילין. במקביל צריכים גם להספיק לאכול צלחת מרק חם, ולא זו בלבד, אלא שהם קבעו שהרי אי אפשר יום בלי לימוד תורה, ואין להם זמן ללמוד חוץ מ-30 הדקות הללו, לכן גם קבעו שכל אחד מהבחורים יאמר דבר תורה במשך 30 שניות, לפי תור, וכך הבחור היה מתכנן מראש מה לומר, והיה צריך לחשוב בלימוד קודם לכן, ולאחר מכן היה שומע ווארטים מאחרים, וכך 30 הדקות של ההפסקה הפכו ל-30 דקות של מרוץ אדיר להספיק גם וגם וגם…
"סבא היה מספר, שכשהוא הרים את השרוול כדי להניח תפילין, למרות שזה נמשך בסך הכל 30 שניות, היד שלו היתה קופאת. הוא היה מרגיש את הקור חודר עמוק לעצמותיו.
"פעם הוא אמר לי מה היה אחד הווארטים שהוא אמר בסיביר. הוא אמר ככה: הגמרא אומרת 'כל המאריך באחד – מאריכין לו ימיו ושנותיו'. לכאורה צריך להבין מה המעלה הגדולה של להאריך ב'אחד'? אלא התשובה היא שהקב"ה הוא אחד, והוא נמצא בכל העולם כולו. התפקיד של האדם זה כביכול 'להאריך' אותו, למשוך את הקב"ה לכל מקום שבו הוא נמצא.
"מה הקב"ה נמצא רק בנובהרדוק בבית המדרש? הוא נמצא רק בווילנא? אולי בבני ברק? לא! צריך למשוך אותו עד לסיביר הרחוקה כביכול, להרגיש אותו בסיביר, לעבוד אותו בסיביר. מי ש'מאריך' ככה את הקב"ה, ומביא אותו לכל מקום שבו הוא נמצא, הוא זה שמאריכים ימיו ושנותיו.
"פעם אחרת הוא אמר את הווארט הבא: הנביא ישעיהו אומר בפרק מ': 'נסתרה דרכי מה' ומאלה משפטי יעבור, הלא ידעת אם לא שמעת אלוקי עולם ה', בורא קצות כל הארץ'.
"הוא אמר ככה: אדם נמצא בצרה, הוא אומר הרי מי גזר עלי את הצרה הזאת? הקב"ה. ובורא העולם הרי אין לו גבול, ומי יודע אולי גם הצרה שנגזרה עלי אין לה גבול, והיא תימשך כל ימי חיי חלילה וחס? עונה הנביא לא! הלא ידעת אם לא שמעת, אלוקי עולם ה', בורא קצות כל הארץ. הוא ברא קצוות לעולם, הוא אין לו גבול, אבל הבריאה יש לה גבול. וזה מה שאומר המדרש: 'מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די'.
"הוא היה מספר שהווארטים הללו, מהסוג הזה, הם שהחזיקו אותם שמה, בסיביר הקפואה. הידיעה שיש להם תפקיד, להמליך את הקב"ה על קצות הארץ, ושיש לצער שלהם סוף, שיום אחד יקיץ הקץ על הצרות שלהם, והם יוכלו להיחלץ מהמקום הנורא הזה, זה מה שנתן להם את הכח לשרוד עוד יום ועוד יום.
"סיפר לי יהודי, שראה פעם את סבא מגיע לבית המדרש 'לדרמן' לתפילת ותיקין עם הנץ החמה. סבא היה מגיע מוקדם מאוד, והנה הוא בא עם חיוך מרוצה. הוא שואל את היהודי: 'אתה יודע על מה חשבתי עכשיו בדרך לכאן??? נזכרתי שכשהייתי בסיביר, היה שמה שומר שנהנה להתעלל בנו. הוא היה אומר לנו: המסילה המובילה לכאן היא חד סטרית. הרכבות מגיעות מלאות וחוזרות ריקות. אף אחד מכם לא יצא מכאן'….
"עברו מאז שנים רבות, והנה הוא באמת מת שם ונקבר שם, אבל אני יצאתי, ועכשיו אני כאן ב'לדרמן'… מה שאומר שלא השומר מחליט ולא כיוון הנסיעה של הרכבת הוא הקובע. הקב"ה מכין לכל אחד תוכנית משלו, ומוליך אותו ממקום למקום לפי אותה תוכנית".
**
"רמת הדקדוק של הבחורים שהיו שם בסיביר, בהלכה ובקיום המצוות – היתה מופלאה. כשסבא הגיע לארץ הוא סיפר למרן ה'חזון איש' על קורותיו בסיביר. החזון איש השתומם, ואמר לסבא שהוא לא מצליח להבין איך קבוצה של בחורים בגילאי 17 עד 19, שהיתה מנותקת מכל העולם, הצליחה להחזיק מעמד ככה, עם כזה דקדוק במצוות ובהלכה. ממש פליאה גדולה!
"הרי בדרך כלל מה שמחזיק בחור זה אחד מהשניים: או ההורים והמשפחה מסביב, שמצפים ממנו להתנהג כמו שחינכו אותו והוא לא רוצה לאכזב אותם, או החברים, הישיבה, הסביבה כל המעטפת החברתית של האדם, מאוד מעצבת את האישיות שלו.
"אבל יושבת לה קבוצה של בחורים צעירים, אין להם משפחה, כולם נשארו מאחור והבחורים לא חשבו שהם יזכו אי פעם לפגוש את הוריהם או מישהו מאחיהם בחיים. אין להם ישיבה, אין שום מעטפת, הם לא חשבו אז על שידוכים ולא על מעמד וכבוד. שום דבר! הם בתקופת מלחמה, חיי אדם שווים כקליפת השום, אין אוכל, אין תנאי מחיה בסיסיים, הם הוגלו לסיביר הרחוקה ברכבת חד סטרית כמו שאמרנו, ובכל זאת הם ככה דבקים בקיום המצוות? פלא גדול!
"אבל סבא היה מסביר מאיפה היה להם את הכח הזה. הוא אמר שזה הכח של נובהרדוק, המוסר החודר לעצמות, שהם למדו בשפתיים דולקות בתקופה בה היו בישיבה, נכנס להם ללב ולכליות. הוא לא נתן להם מנוח. זה מוסר שבונה את האדם מבפנים, הוא מחויב רק לצו המצפון התורני שלו, ולא לשום דבר אחר.
"עד זקנה ושיבה הוא החזיק מעמד עם המוסר העוצמתי הזה. אתה יודע איך הוא היה קם בבוקר? הוא ישן במיטה כשהוא מכוסה בשמיכה, וברגע שהשעון היה מצלצל והוא פקח את עיניו, הוא היה מעיף את השמיכה בכל כוחו, הכי רחוק שאפשר. כדי שלא יהיה לו קשה לקום מהמיטה. מדובר על יהודי בן 85, יהודי בן 90! ככה עד גיל 93… אפשר להבין רמה כזאת של מחויבות לקום מוקדם בכל יום, בלי שום פשרות, במשך קרוב ל-100 שנה???
"כשהוא כבר היה בן 93, הוא פגש את אחיין שלי, הנין שלו. אמר הסבא לנין ככה, תקשיבו טוב! 'בתקופה האחרונה אני חלש ואין לי כח. אני צריך להתאמץ כל פעם מחדש כדי ללכת לבית הכנסת, קשה לי יותר למסור דרשות', ככה הוא אמר, 'ואני מתלבט ביני ובין עצמי, ממה נובעת החולשה הזאת?
"'מצד אחד אני כבר זקן, זה נורמלי וטבעי שאנשים זקנים הם חלשים. אבל מצד שני אני חושב שאולי זה מגיע מעצלות… אולי זה היצר הרע שמנצל את העצלנות שלי, ומנסה להפיל אותי ולגרום לי לוותר חלילה וחס על תפילה במניין, או על דרשה שאני מתבקש למסור בפני ציבור?'…
"ככה מדבר יהודי שכל בוקר, במשך 90 שנה, היה קופץ מהמיטה כנשוך נחש, ברגע שהגיע הזמן לקום! יהודי שלא חס על כבודו ולא על גופו, ונסע בכל הארץ והעולם כדי למסור דרשות, בלי שקיבל על כך תשלום. יהודי שניצל את 30 דקות ההפסקה שהיו לו כדי להניח תפילין, לומר דבר תורה ולשמוע דברי תורה מחברים אחרים, והוא מתלבט בינו ובין עצמו האם החולשה שלו בגיל 93 היא חולשה אמיתית, או שמקורה בעצלנות…
"זה המוסר של נובהרדוק! זה הכח של לימוד המוסר התמידי, שנתן לו כל הזמן דחיפה קדימה. לא לוותר לעצמו, לא לנוח על זרי הדפנה, כל הזמן להסתכל קדימה ולנסות לטפס עוד קצת.
"מעשה כעין זה היה כ-20 שנה קודם לכן, כשהיה בן 72, והיה צריך לעבור צנתור בפעם הראשונה. הוא עשה חשבון נפש, והגיע למסקנה שהסיבה שבגינה הוא סובל ממצב רפואי שמחייב צנתור, נעוצה בכך שהוא התעצל במסירת הדרשות ברחבי הארץ והעולם, ולכן בא עליו כזה חולי שמחייב אותו במנוחה.
"לכן, לפני שנכנס לצנתור הוא קיבל על עצמו בקבלה גמורה, שלא לסרב אף פעם לומר דרשה בכל מקום אליו יזמינו אותו, לא משנה באיזו שעה וכמה זה רחוק, ועד כמה הוא צריך להתאמץ כדי להגיע לשם.
"ומה היה קודם לכן? גם קודם לכן הוא מסר דרשה בכל מקום שקראו לו, ולא חס על עצמו ולא על כבודו, והיה מגיע לכל מקום בכל זמן כדי לדרוש ולזכות את הרבים. אם היו מזמינים אותו למסור דרשה לילדות בכיתה א' בבית ספר – הוא היה הולך, הוא לא עשה חשבון אם זה מכבד אותו או מבזה אותו, וגם לא הסכים לקחת תשלום על דרשותיו.
"בגיל 91, כשכבר לא היה מסוגל לטוס לחו"ל, כדי לקבץ מעות לכוללים שהחזיק שנים רבות, הוא נכנס למרן שה"ת הגר"ח קנייבסקי שליט"א, ושאל מה יעשה עם הכוללים כשאין לו עכשיו אפשרות להשיג כספים. אמר לו רבינו הגר"ח שיתחיל לקחת כסף עבור הדרשות שלו, ועם הכסף הזה יממן את הכוללים. מאז הוא היה לוקח מחיר של 700 שקלים, שגם זה היה מחיר נמוך מאוד ביחס לדרשנים אחרים, והסיבה שלקח היתה למען החזקת הכוללים.
"כשהוא כבר היה בן 90 ויותר, שאלנו אותו: סבא אתה אומר מחר דרשה בירושלים, נכון? איך אתה נוסע לשם? מישהו בא לקחת אותך? ומה הוא היה אומר: 'למה צריך לקחת אותי, מה? אין אוטובוס? אני יורד לתחנה ונוסע באוטובוס!'. יהודי בן 91!!! דרשן מפורסם שבכל העולם מגלגלים את הווארטים שלו ומספרים את הסיפורים שלו, והוא לא חושב אפילו לרגע קט, שהוא יכול לנסוע במונית ושמי שהזמין אותו למסור דרשה ישלם את זה בשמחה…"
**
לסיום החלק הראשון של השיחה, שאלנו את הנכד הגר"י ברמן, אם יש לו זכרונות מיוחדים מהסבא הגדול בימי חג הסוכות:
"סוכות אצל סבא?", הוא משיב בחדווה, "בטח שאני זוכר… אבי הגאון שליט"א תמיד היה יושב ולומד, הוא היה עסוק עם הגמרא יום ולילה, גם בימי חול המועד סוכות. אז סבא היה נרתם לשמח את הנכדים שלו, ולוקח אותנו לטיולים ברחבי הארץ.
"ומה זה טיול של הסבא הגאון רבי יענקלה גלינסקי? לנסוע לדרשות כמובן. אם בכל השנה הוא היה נוסע ממקום למקום, ונודד בכל רחבי הארץ כדי למסור דרשות ולעורר את הלבבות, בימי חול המועד על אחת כמה וכמה. הוא היה לוקח אותנו איתו כל יום לכמה וכמה מקומות, היינו נוסעים מעיר לעיר וממושב למושב, פעם באשקלון פעם באר שבע, פעם נתיבות, פעם חיפה או נתניה או ראשון לציון. בכל מקום בארץ.
"פעם אחת התקשר אליו איש צעיר ונמרץ, והזמין את סבא לשאת דברים בשמחת בית השואבה המרכזית של אחד המושבים הסמוכים לאשקלון.
"סבא חשב שמדובר באירוע רשמי מטעם המועצה האזורית, בטח משהו מסורתי שכל ותיקי הקהל מארגנים מזה שנים…
"כשהגיע לשם התברר לו שאחד מבני המושב, בחור בן 17, לבש עזות דקדושה, והחליט לעשות אירוע של שמחת בית השואבה לכל בני המושב, ולא זו בלבד אלא גם להביא להם רב מבני ברק שידרוש להם…
"האירוע אכן היה הצלחה גדולה והגיע קהל גדול. סבא נעמד על הבמה, לקח את המיקרופון ביד ואמר להם, שעכשיו הוא מבין את דברי המשנה בסוף מסכת סוטה שאומרת, שבעקבתא דמשיחא החוצפה תגדל. הנה, אנחנו רואים בחור 'חצוף' בן 17, שלא מתבייש להרים אירוע בסדר גודל כזה, ולהזמין רבנים ואישי ציבור ואת כל תושבי המושב. הבחור הזה מלמד אותנו, שלפעמים חוצפה זאת תכונה מצויינת, אנחנו צריכים עוד הרבה חצופים כאלו, שיאמינו בעצמם ויפעלו למען הציבור כולו, למרות גילם הצעיר ונתוני הפתיחה הלא מעודדים שלהם…
"כעין זה היה מעשה עם נער אחר, שבא מבית של שומרי תורה ומצוות, אבל זה לא היה בית חרדי ולא היתה שם אווירה של עבודת ה' והתמדה בתורה. אותו נער דבק בסבא, ואכן סבא מאוד קירב אותו ורומם אותו, עד שהפך אותו לבחור ישיבה ממש, ולימים הקים בית חרדי לכל דבר, ושמר זמן רב על קשר עם המשפחה שלנו.
"יום אחד פנה אביו של אותו נער בטענה לסבא זצ"ל: 'מה עשית לי?', הוא שאל. 'אני חינכתי את הילד שלי בדרך אחת, ואתה סובבת אותו לצד אחר. באיזו זכות אתה לוקח את הילד שלי ומחנך אותו לפי הדרך שלך???'
"סבא הראה לו את המשנה הזאת בסוף מסכת סוטה: 'בן מנהל אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה'… 'אנחנו בעקבתא דמשיחא', אמר סבא לאביו של אותו בחור, 'הבן שלך בכל מקרה לא ילך בדרך שלך, הוא ימרוד בך בין אם תרצה ובין אם לא תרצה. השאלה היא לאיזה צד הוא ימרוד בך. אתה חינכת אותו להיות שומר מצוות ותו לא, היו לו שתי דרכים למרוד, האחת להפוך לבן תורה ששוקד על התורה והעבודה יומם ולילה, והיתה דרך אחרת, לפרוק חלילה עול תורה ומצוות ולחלל שבת אצלך בבית. באיזו מרידה היית בוחר מבין השתיים? היית מעדיף בן תלמיד חכם, או חלילה בן מחלל שבת??? כמובן שתעדיף שיישב וילמד נכון? אם כן אתה צריך להודות לי, שאני כיוונתי אותו למרד נעורים מסוג הרבה פחות קשה מבחינתך'…".