אלכס הוא יהודי שחיכה במשך למעלה מתשע-עשרה שנה לתרומת כליה. כאשר הכליה נמצאה, ההשתלה התבצעה בבית הרפואה 'איכילוב'. הרב אברהם ישעיהו הבר זצ"ל ואשתו הרבנית הגיעו לבקרו, כדרכם לבקר את כל תורמי הכליה והנתרמים.
סיפרה הרבנית הבר: תכננו לחבר את הביקור אצל אלכס עם חתונת אחיין שנערכה באותו יום באזור המרכז. יצאנו מוקדם, עלינו לקומה השביעית והסתובבנו במסדרונות עד שהגענו לחדר. אלכס ישב במיטת בית הרפואה חלש אבל מאושר. "הרב הבר!", צהל, כשראה את הרב.
התיישבנו. אני שוחחתי עם בתו שסעדה אותו לאחר הניתוח ובעלי שוחח עם אלכס. השעה התאחרה, ואנחנו קמנו לצאת לדרך. נפרדנו מהם וירדנו לרכב. רק כשישבנו בפנים, מוכנים לנסיעה, נזכרתי: לא הבאנו להם את המגנט של ברכת 'אשר יצר' ולא דיברנו איתם על זה! – אמרתי לבעלי בבהלה.
בעלי העיף מבט קצר בשעון ונאנח. השעה היתה מאוחרת. היה ברור שאם לא נצא מיד לא נספיק להגיע לחופה. "אנחנו לא מסדרי הקידושין", אמר לבסוף. אני הוספתי: אף אחד לא יבטל את החופה אם לא נהיה שם. ההחלטה התקבלה: אעלה אליהם שוב. אם נגיע אחרי החופה לא יקרה כלום. ההזדמנות לזיכוי הרבים אשר נמצאת לפנינו חשובה יותר.
לקחתי את מגנט הברכה ומיהרתי לעלות אל חדרו של אלכס. "שכחתם משהו?", שאלו מופתעים. לא, אמרתי, באתי לתת לכם מתנה. "מתנה?", שניהם פתחו עיניים תמהות. "כבר קיבלנו מכם מתנת חיים – כליה. איזו מתנה נוספת אנחנו צריכים?".
את הכליה לא קיבלתם מאיתנו אלא מבורא עולם – השבתי להם. הוא זה שסידר לכם מתנה מופלאה. אני חזרתי כדי לתת לכם את ה'עטיפה', שתשמור על המתנה לאורך זמן. יש לי כאן סגולה לאריכות ימים ולשמירה על הבריאות', אמרתי והתיישבתי על הכיסא, מסבירה לאט ובמתינות את ברכת 'אשר יצר', כוונתה וסגולותיה.
הם הקשיבו בשקט מנומס, אבל אני לא הרגשתי שדבריי חודרים לליבם. הצטערתי, אבל לא הפצרתי. בעלי ואני קיבלנו על עצמנו בלי נדר להכיר לאנשים את הברכה הזאת. מה יעשו איתה הלאה, זו החלטה שלהם.
"תודה הרבנית", אמרה הבת כשסיימתי להסביר. נפרדתי מהם לשלום וחזרתי לרכב. כשהגעתי יצאנו לדרך במהירות. כפי שצפינו לא הספקנו את החופה, אבל הגענו לחתונה והשתתפנו בה.
ימי רביעי וחמישי עברו. ביום שישי, כשחזרתי מעבודתי בבית הספר, בעלי המתין לי נרגש. חיכיתי לך, אמר, ואני ידעתי שמשהו לא רגיל קרה. "אלכס צלצל", קולו רעד בהתרגשות וכך הוא סיפר לי:
"הרב הבר, אגיד לך את האמת. כשאשתך הרבנית היתה כאן לא ממש חשבתי להתייחס למתנה שלה. מה לי ולברכת 'אשר יצר'? הקשבתי בנימוס, ומיד אחרי שהיא יצאה הטמנתי את הברכה במגירה שליד מיטת האשפוז והמשכתי הלאה.
"ביום רביעי בבוקר הפרופסור נכנס לחדר שלי. הפנים שלו היו חמורות סבר. ידעתי שאין בפיו בשורות טובות עבורי. 'אתה בנסיגה, אלכס. יש סימני דחיה', אמר קצר וברור. הרב הבר, אינני צריך לספר לך שנסיגה היא חלום הבלהות של כל מושתל. אני חיכיתי 19 שנים לתרומה. לא יכולתי אפילו לחשוב על זה. יתכן שהגוף שלי דוחה את הכליה! יתכן שכל מה שעברתי היה לחינם!
"הרופא אמר שמחר בצהריים נעשה בדיקה, אבל ביקש מראש שלא אתלה בה הרבה תקוות. לא נראה לו שיהיו בשורות טובות. כשהוא יצא, פניתי לבתי. הפנים שלי היו חיוורות כמו הקיר, אבל לא היססתי. הכל בגלל שלא החלטנו לומר את הברכה – אני ואת, אמרתי לה. בורא עולם נתן לנו מתנה ואנחנו לא הסכמנו לומר תודה. הגיוני שזה מה שקרה.
היא הסכימה איתי. באותו רגע החלטנו שמהיום שנינו נגיד את הברכה, ככה לאט ובסדר ובכוונה, כמו שהרבנית הסבירה. נכנסנו לרוטינה קבועה של לקיחת דמים ובדיקת מצב כל כמה שעות. חלמנו על טוב אבל לא באמת האמנו שהוא יקרה. מה שכן, הקפדנו מאוד על הברכה ועל הכוונה במילים המיוחדות שלה.
"ביום שישי בבוקר צוות של רופאים נכנס לחדר שלי ושמחה על פניהם. 'אלכס, אנחנו מוותרים על הביופסיה. הבדיקות שלך מתייצבות והכליה חזרה לתפקד כמו שצריך. תגיד לנו אלכס, מה עשית? איך קרה הנס הזה?'
"נס, הם אמרו. נס ולא פחות! זהו, הרב הבר, הבדיקות שלי משתפרות והולכות והצוות חושב לשחרר אותי כבר ביום ראשון. אני מצלצל אליך כדי שתדע מה כוחה של ברכת 'אשר יצר' אפילו בהצלת חיים".
בעלי השתתק. דמעות זלגו מעיניו וגם מעיניי. ברכת 'אשר יצר', מי יכול להבין את גדולתה!
הרבנית הבר מבקשת, שהחיזוק העולה מן הסיפור המצמרר יהיה לע"נ של בעלה, הרב אברהם ישעיה בן הרב צבי זצ"ל.
(פניני עין חמד, מתוך מגזין 'קטיפה')
וואו מרגש
הרבה זמן לא התרגשתי ככה מסיפור כל כך עוצמתי ומרגש
תודה רבה
תזכו למצוות