וכשאתה יוצא לדרך הימלך בקונך וצא
השבוע למדנו בגמרא (ברכות כט, ב) "אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא, לא תרתח ולא תחטי, לא תרוי ולא תחטי, וכשאתה יוצא לדרך – הִמָּלֵךְ בקונך וצא. מאי המלך בקונך וצא? אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: זו תפלת הדרך".
יש להבין מדוע כינו בגמרא את תפילת הדרך בלשון זו "המלך בקונך וצא", רש"י פירש, "טול רשות", דהיינו כביכול צריך להתייעץ עם הקב"ה לפני היציאה לדרך, ותפילה זו היא בגדר התייעצות ונטילת רשות. אולם יש להבין מהי אותה "התייעצות", הרי לא מצאנו שבתפילת הדרך שואלים האם לצאת לדרך או לא, כל מה שאנו עושים הוא רק להתפלל ולבקש שנצליח, ומדוע זה נקרא התייעצות? זאת ועוד, נניח שהאדם אכן רוצה להתייעץ ולשאול אם לצאת לדרך, איך המתפלל יכול לקבל את התשובה מהקב"ה האם לצאת לדרך או לא?
נוסיף ונזכיר כאן, את דברי המאירי בסוגייתנו, הגמרא להלן (ל, א) מבארת שהזמן להתפלל תפילה זו הוא משעה שמהלך בדרך. שואלת הגמרא, עד כמה, ומשיבה עד פרסה. רש"י מפרש שהשאלה היא, עד מתי יכול להתפלל תפילה זו, ומשיבה הגמרא שיכול להתפלל רק עד שנסע שיעור פרסה מתחילת יציאתו לדרך, אבל לאחר מכן כבר אינו יכול להתפלל, כי כבר עבר זמנה של התפילה. אך הראשונים (שיטה מקובצת, רבינו יונה, רא"ש) הקשו על פירושו של רש"י, מדוע לא יתפלל אם הוא כבר באמצע הדרך, הרי עדיין הוא נתון בסכנה, וצריך הוא לתפילה זו ולסיוע משמים שישמור ה' את צעדיו, ומדוע עבר זמנה של התפילה לאחר שכבר נסע פרסה.
המאירי מיישב את דברי רש"י, שכיון שהגמרא מזכירה את תפילת הדרך בלשון "המלך בקונך וצא", ומגדירה את תפילה זו כנטילת רשות, היא יכולה להתקיים רק בתחילתה של הדרך, כשאדם נמצא בצעדיו הראשונים, אז עדיין יש בידו להתייעץ, לשאול ולבקש רשות כביכול מאת ה'. אבל אחרי שעבר כברת דרך ארוכה, יותר מפרסה, כבר הוא נמצא בעיצומה של הדרך, ואז אינו יכול להימלך וליטול רשות מאת ה'. מדבריו אנו רואים, שדבר זה, שתהיה התפילה בגדר של בקשת רשות, הוא תנאי המעכב בקיומה של התפילה, וכשאין המצב כך, אינו יכול לומר תפילת הדרך. ומשכך, יש לנו להתבונן ביתר שאת, מהי אותה נטילת רשות שנצטוינו עליה.
האליה רבא (סי' קי סק"ח) מביא את דברי השל"ה הקדוש, שפירש שכוונת הגמרא היא, על דרך דבריו של רבי חנינא בן דוסא (להלן דף לד, ב) שכשהיה מתפלל על החולים, היה אומר לאחר תפילתו מי יחיה ומי ימות, וכששאלוהו מנין הוא יודע, אמר להם, שאם תפילתו שגורה בפיו, מבין הוא שתתקבל תפילתו והחולה יבריא, ואם לא, הוא מבין שנגזר על החולה למות ולכן אינו מצליח להתפלל עליו כראוי. כיוצא בזה, אומר השל"ה, יכול להבין האדם מתפילתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שאם התפילה עולה על שפתיו כראוי, והוא מצליח לכוין את דעתו, יכול הוא לדעת שתתקבל תפילתו, אבל אם לא, עליו לחשוש ולהימנע מלצאת לדרך, וזו היא אותה נטילת רשות המוזכרת כאן. כיוצא בזה כתב בקצרה גם המהר"ם שיף, ברמזי הדרוש המובאים ממנו בסוף מסכת חולין.
כעין דברים אלו כותב גם הצל"ח בחידושיו לסוגייתנו, אולם הוא כותב שלא כל אדם יכול לסמוך על כך, כי רק רבי חנינא בן דוסא שהיה בעל מדרגה גבוהה היה יכול להבין מהצורה שבה היתה תפילתו שגורה בפיו אם אכן הדבר רצוי לפני ה', אבל לא כל אדם יכול להרגיש כך. לפי זה, עדיין נותרת לנו השאלה, כיצד יוכל כל אדם להימלך בקונו לפי יציאתו לדרך.
תשובה נפלאה לשאלה זו, כותב הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל, בספרו שערים בתפילה (עמ' קח). הוא מקדים ומספר, שאחד מחשובי התלמידים בישיבת מיר בליטא, רצה לנסוע לוורשא, אולם המנהג בישיבה היה שלפני עזיבת הישיבה הולכים להיפרד ולקבל ברכה מאת המשגיח הגה"צ רבי ירוחם הלוי ליבוביץ זצ"ל. לכן, לפני שיצא לדרך עלה במדרגות המובילות אל חדרו של המשגיח. תוך כדי שהוא עולה במדרגות, חשב בדעתו מה יאמר למשגיח, אם ישאל אותו המשגיח מפני מה הוא נוסע לוורשא. חשב לומר לו את הסיבה, אולם נמלך בדעתו וחשב, זו לא סיבה מתאימה לנסיעה כזו. הפך וחשב שוב בדעתו, אולי אומר לו שיקול אחר שגם הוא היה בדעתי וגם עליו חשבתי, אך התבונן שגם שיקול זה אינו שיקול מתאים. וכך חשב וחשב על הדברים, עד שהחליט שאכן אין לו סיבה מתאימה לנסוע לוורשא. חזר לחדרו, פירק את חבילותיו, ונשאר בישיבה. אמנם המחשבה הפשוטה שלו היתה לנסוע לשם, אך כאשר היה צריך לעמוד לפני אדם גדול, בעל חוש ביקורת, והוא חשב על כך שיצטרך להסביר את מעשיו, הוא בחן שוב את הדברים והגיע למסקנה שהנסיעה הזו מיותרת.
בזה מבאר הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל את מה שאמרו בגמרא "המלך בקונך וצא", כאשר האדם מתפלל תפילת הדרך, מבקש מאת ה' שיצליח את דרכו, וחושב על הדברים, הוא מבין שהנסיעה שלו צריכה להיות עבור צורך כזה שמתאים לבקש עליו מהקב"ה "שתוליכנו לשלום", וממילא הוא עשוי לשקול שוב את צעדו ולחשוב האם מתאים לו לסיוע או לא.