היה זה לפני שנים, בישיבת 'נחלת יעקב' בבני ברק. בליל פורים היה ויכוח בין הבחורים אם ללכת לביתו של הגאון רבי עזרא ברזל, אביו של ראש הישיבה שליט"א, שהיה מוסר שיחות בישיבה. חלק אמרו: הוא "צדיק", זה לא יהיה פורים, אנחנו רוצים לחגוג, הוא ישבית לנו את השמחה… המבוגרים אמרו שצריך ללכת ויהיה טוב. התלבטו. גבר כוחם של הבחורים המבוגרים, ואמרו: נלך, ואם לא יהיה לעניין נחזור לישיבה.
נכנסו לביתו ופצחו בשירה. רבי עזרא החל רוקד עימם בהתלהבות. אף פעם לא ראוהו שמח כל כך. עשה העוויות ופרצופים. "שימח אותנו – היה באמת פורים…" פתאום, אחרי שלש דקות רבי עזרא נתן מכה על השולחן והכריז: "מעכשיו כולם יושבים בשקט, מי שרוצה להישאר איתנו ישמח בשקט, מי שלא יכול ילך לביתו!"
החלו הבחורים מתלחשים: "ראיתם? צדקנו…" שמע זאת אחד מבני הבית ושאל: "מה דיברתם? מה כוונתכם?" לא היה נעים להם, התחמקו. לבסוף אחד הבחורים העז ואמר: "הרב, אפילו עכשיו בפורים שמצווה לשמוח, צריכים להיות רציניים?!"
הסביר רבי עזרא מפני מה ביקש שקט: "בדירה הסמוכה, מאחורי הקיר הזה, גרה הרבנית במברגר. היא אלמנה, לפני מספר חודשים נפטר בעלה, הגאון רבי בן ציון שהיה משגיח בישיבת פוניבז'. כל שנה הבחורים באו אליהם ועשו שמח, השנה יש שם שקט. כאשר היא תשמע את שירת וצהלת הבחורים כאן היא תיזכר בבעלה, יהיה לה צער גדול. איך אפשר לשמוח כשהיא עצובה?!"
(נר לשולחן שבת)
שאלה
למה לא היה מתאים יותר להיכנס כולם אל האלמנה ולשמחה?