מספר הרב מרדכי הכהן מלאכי שליט"א:
סיפר לי הרה"ג ר' ז.ל. מביתר:
בליל שישי שעבר נכנסתי הביתה, הבית היה אפוף ריח של אפיה, ריח יהודי של ערבי שבתות.
על משטח העבודה היו מסודרות זו לצד זו חלות קלועות בקפידה בכמות נכבדה, ממתינות לתורן להיכנס לתנור, כאשר לפתע פרץ ריח של חשמל שרוף, ותנור האפייה הוותיק המלווה אותנו בנאמנות שנים רבות – פרש לגמלאות ללא הודעה מוקדמת.
השעה מאוחרת, לא זמן שמתאים לנקוש בדלת של שכן כדי לבקש לאפות אצלו.
אם הבצק יישאר עד הבוקר הוא יחמיץ, הזמן קצר והמלאכה מרובה.
יום שישי חורפי הוא משהו תאורטי גרידא, שמתבטא בעיקר באמירת שיר של יום…
דומה שהשבת מגיעה תיכף עם סיומו של יום חמישי…
אני חוכך בדעתי, מה עושים כעת? ואז אני נזכר… בדרכי הביתה עמד בחדר המדרגות… תנור אפיה!
מה הסיפור?
ברשותי יחידת דיור מושכרת הצמודה לדירתי.
השבוע התחלף שוכר. הדירה מרוהטת במלואה, פרט לתנור אפיה.
השוכר הקודם עזב, והשאיר אחריו את התנור לשימושו של השוכר החדש. ואילו השוכר החדש מצידו הביא עמו תנור משלו.
הודעתי לשוכר הקודם שעליו לפנות את התנור. הוא כנראה לא מצא היכן לאכסנו, הגיע והעמיד את התנור "המיותר" בחדר המדרגות …
עכשיו הוא היה הדבר הכי רחוק ממיותר…
הכנסתי את התנור הביתה. החלות נאפו בכבוד הראוי להם, ותוך שעה המטבח התמלא בחלות שחומות ופריכות לכבוד שבת קדש, הכל באמצעות התנור שיועד להיות מושלך לאשפה, והשוכר התעצל להובילו במדרגות.
אבן מאסו… היתה לראש פינה!