הרב ישראל ליוש
אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם… ד, ג
אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹקָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם: ד, כב
שני הבדלים מהותיים יש בין חטאת הכהן המשיח לבין חטאת הנשיא. בקרבן הכהן המשיח כתוב "אם" הכהן המשיח יחטא, ואילו בקרבנו של הנשיא כתוב "אשר" נשיא יחטא.
כמו כן, חטא הכהן המשיח "לאשמת העם" ייחשב. גם כאשר הוא חוטא אשמת העם היא. ואילו חטא הנשיא, שגגה שלו היא, הוא אשם בו, ואין העם אשמים בו. הבדלים אלה טעונים ביאור!
לא זו בלבד שחטא הנשיא חשוב כשגגתו ואינו אשמת העם; יתירה מזאת, רש"י מביא 'תורת כהנים' ש"אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, ק"ו שמתחרט על זדונותיו". וגם זה טעון ביאור: מדוע שימת לבו של הנשיא על כפרת שגגותיו היא ענין הקשור לדור? מדוע זה לא עניינו הפרטי?
הזוהר הק' עומד על הבדלי הלשון בין כהן משיח לנשיא, "אם" הכהן המשיח יחטא ו"אשר" נשיא יחטא, ואלו הם תמצית דבריו: הבדל מהותי ישנו בין תפקידיהם של הכהן והנשיא, וממילא גם במעמדם. הכהן נושא את משא העם עליו, הוא משרת את העם, הוא מקריב קרבנותיהם ומכפר להם על עוונותיהם, ולכן כאשר הוא חוטא הוא דבר תמוה ואינו רגיל, כי צניעותו וענוותנותו גורמות לו לשמור עצמו תמיד מלחטוא. על כן בחטאו כתוב לשון התניה – "אם".
לעומתו, מעמד הנשיא הוא מעמד של כבוד ושררה. לבו גס עליו כי הוא ממונה על העם והם הולכים אחריו, וממילא מן הרגילות הוא שיחטא. על כן כתוב בקרבנו: "אשר" נשיא יחטא, לשון ודאי.
יש שהוסיפו, שראשי התיבות של "אשר נשיא יחטא" הם 'אני', כי חטאו של הנשיא בא מגאוותו, מה'אני' המתנשא על זולתו.
על פי זה נבין מדוע חטאו של הכהן היא "אשמת העם" ואילו כפרתו של הנשיא הוא "אשרי הדור…", כי הכהן הרי אינו רגיל לחטוא, ואם כן בדור שעלתה כך שחטא יש לומר שאשמת הדור היא, ואוי לדור שמי שאמור לשרת את העם ולכפר על חטאיו חוטא. אבל הנשיא שחטאו הוא דבר רגיל ובא מגאוותו על עמו, אם כן, אדרבה, אשרי הדור שנשיאו הכיר בכך שההתנשאות עליהם גרמה לו לחטוא ומביא כפרה.
♦ ♦ ♦
פעם דפק יהודי על דלתו של בעל התניא, האדמו"ר רבי שניאור זלמן מלאדי זי"ע. "מי שם?", שאל האדמו"ר, "אני…", ענה היהודי. הרבי לא פתח… שוב דפק היהודי על הדלת, ושוב שאלו האדמו"ר: "מי שם?", וכשם שהשאלה לא השתנתה, גם התשובה לא השתנתה: "אני…", ושוב הרבי לא פתח. משראה היהודי שהדלת אינה נפתחת, פנה לדרכו…
למחרת חזר היהודי ונקש על דלתו של הרבי, אך כעת כאשר שאל האדמו"ר: "מי שם?" ענה היהודי בשמו. מיד קם הרבי ופתח לו את הדלת. בטרם שטח היהודי את בקשתו, שאל את האדמו"ר: "מדוע אתמול הרב לא פתח לי את הדלת?".
"כתוב", ענה האדמו"ר, "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה'", כלומר: אם מסתתר יהודי מאחורי הדלת, וכששואלים אותו לזהותו הוא אומר: 'אני', אזי 'לא אראנו'. אולם כאשר 'ואני לא', היינו שאינו עונה 'אני' אלא אומר את שמו, אזי 'אראנו'…".
♦ ♦ ♦
נושאי משרות, רבנים, פוסקים ויושבי על מדין אשר יראת ה' לנגד פניהם, חששו תמיד משגגות שייצאו תחת שרביטם, ובענווה יתירה ושפלות ברך שאינה תואמת למעמדם עשו ככל שביכולתם לבלתי רום לבבם על עמם, ודאגו שייצא מתחת ידם רק פסקים הוגנים ומאומתים.
כאשר היה חתנו של מרן ה'חפץ חיים' זי"ע, הגאון רבי אהרן הכהן זצ"ל, אברך צעיר הסמוך עדיין על שולחן חותנו, ניסה להתמנות למשרה רבנית באחת העיירות, ומשלא צלח נחל אכזבה רבה ונעצב מאוד על לבו.
חותנו ה'חפץ חיים' ניסה להרגיעו וסיפר לו על גודל האחריות שברבנות: "אם לא התמנית לרב", אמר, "סימן הוא שהקב"ה מציל אותך מהעול הכבד שבמשרה זו". אך משראה ה'חפץ חיים' שדבריו עדיין לא מיישבים את לבו העגום, אמר לו: "אספר לך סיפור אישי על התקופה הקצרה שהייתי רב ב'ראדין', בתנאי שתבטיחני שלא תספר זאת לאיש כל עוד אני חי…". לאחר שהסכים סיפר ה'חפץ חיים' את המעשה שהיה:
"יום אחד נתפס אחד הקצבים כשהוא מוכר בשר טריפה. כמובן שגערתי בו על מעשיו והעברתי אותו מתפקידו. לאחר כמה ימים בא אלי הקצב יחד עם כמה מבני משפחתו, ובקול בוכים הביע חרטה עמוקה על מעשיו. לאחר שהבטיח שלא יחזור על פשעו ביקש בתחנונים שאחזיר אותו למשרתו, כי מצבו דחוק ואין לו מחיה לבני ביתו.
"משנוכחתי שאכן כנים דבריו והוא מתחרט בכל לבו ושוב לא ישוב לעשותם, החזרתי אותו על כנו, ולמען ישמעו וייראו הטלתי עליו קנס לנדב לבית המדרש פוד של נרות. הקצב שב לעבודתו, אך הוא לא האריך ימים והלך לעולמו, ובכך חשבתי שהסיפור מאחוריי.
"באחד הימים", המשיך ה'חפץ חיים' את סיפורו, "אני לומד כדרכי בעזרת הנשים ותרדמה נפלה עלי, בחלומי אני רואה לפניי שלושה אנשי צורה, הדורי פנים. הגדול שבהם פנה אלי ושאל: 'ר' ישראל מאיר, הזוכר אתה את המאורע עם הקצב?', 'כן', עניתי בחרדה. 'הקנס שהטלת עליו', המשיך השואל לשאול, 'היה רק כדי שייזהר להבא ולא ישוב על חטאו ולמען ישמעו העם וייראו, או שהיה בו גם משום כפרה על עוונו?'. רעדה אחזתני… לבי החסיר פעימה והמילים נעתקו מפי… השואל הרגיע אותי: 'אל תחשוש, נסה להיזכר בשלווה…'. אימצתי את זכרוני ועניתי: 'אם זכרוני אינו מטעה אותי, הטלתי עליו את הקנס רק כדי שייזהרו הוא ואחרים להבא, אבל לא עבור כפרה על מעשיו…'. הם הודו לי על תשובתי ונעלמו.
"כאשר התעוררתי מתרדמתי השתוממתי מהמחזה אשר ראיתי, לא ידעתי את נפשי מעוצמת החיזיון הגדול, חזרתי לתלמודי אך שוב נפלה עלי תרדמה, ואז בא אלי בחלום הקצב, הוא היה שבור ורצוץ, מדוכדך וכאוב. 'רב'ה, רב'ה…', זעק לעברי, 'מה עוללת לי? מדוע אמרת להם כך? כאשר הייתי בבית דין של מעלה ודנו אותי על שמכרתי טריפות, טענתי שכבר נתכפרתי בקנס שהטלת עלי, תרומת הנרות לבית המדרש. הקטיגור טען לעומתי שהקנס לא היה לכפרה אלא לעונש למען ישמעו וייראו. בבית הדין החליטו כי ישאלו את פיך על כוונתך, ומשענית כך דנו אותי לשבעה מדורי גיהינום קשים כדי שאכפר על מעשיי…'.
"וויי לי… וויי לי…", נאנח ה'חפץ חיים', "החלומות הללו לא נתנו לי מנוח והחלטתי לעזוב את משרת הרבנות. אם בגללי נשמה אומללה ירדה לשאול תחתית, לשם מה לי להחזיק ברבנות…?
"עתה מבין אתה", סיים ה'חפץ חיים' את דברי ההרגעה שלו לחתנו, "מדוע אתה צריך לשמוח על שלא התמנית לרב…?!".