אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו, מוחלין לו על כל עונותיו, שנאמר, למען תזכרי ובושת, ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלימתך, בכפרי לך לכל אשר עשית נאם ה' אלקים. (ברכות יב:)
נתבונן ונשיב אל ליבנו מהו פשוטם של דברים. מדובר כאן על אדם שחטא, ולאחר מכן הוא מתבייש בכך, ונמנע מלהזכיר דבר הקשור לחטאו. הגמרא מבארת לנו כי ההרגשה הזו של הבושה שהוא חש, גורמת לו לכפרה. בפשטות אנו מבינים, כי הצער שיש לו מסוגל לכפר עליו, ואולי גם מה שהוא מצטער מראה שהוא אכן מבין שטעה, ויש כאן התחלה של תשובה, וכל זה יכול לכפר עליו.
אולם כאשר אנו מתבוננים בסוף המאמר, הלב מתמלא תמיהה עצומה. לא נאמר כאן שמתכפר לחוטא אותו חטא שבו נכשל ואשר בגללו התבייש, אלא נאמר כאן דבר גורף וכללי. "מוחלין לו על כל עוונותיו". והדברים תמוהים ביותר, ייתכן שמדובר כאן על אדם שחטא חטאים רבים, במשך שנים, והכל נמחל לו ברגע זה שבו התבייש על חטא אחד. הוא זוכה ברגע אחד לטהרה וכפרה מושלמת, כמו ביום הכיפורים, בלי תענית ובלי תפילות, ובלי עשרה וידויים ואמירת סליחות, ביום רגיל של חול. וכל זה, בגלל ההרגשה הזו של הבושה שעברה בליבו במשך רגעים ספורים. זה נראה לנו פלא נסתר, היאך נמחלים לאדם זה כל עוונתיו בגלל הרגשת בושה שהרגיש ברגע אחד על חטא אחד ויחיד.
מרן הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל, ראש ישיבת עטרת ישראל, , הטיל אלומת אור בהיר על מאמר מוקשה זה, בספרו ברכת מרדכי על התורה (פרשת וירא).
הבושה אינה הכרה שכלית בלבד, יכול האדם להבין בשכלו שהוא טועה, ועדיין הוא ממשיך לחיות את חייו ברוגע וללא נקיפת מצפון. האדם מגיע להרגשת בושה, כאשר ההבנה שלו שאינו נוהג כראוי מחלחלת וחודרת לגופו. זהו המצב שבו האדם מרגיש בושה על דבר מסויים שעשה. לכן, אם האדם מתבייש בחטא שהוא עשה, זה אומר שהוא חי עתה עם ההבנה שהחטא הוא דבר מאוס ולא רצוי, הוא לא רק מרגיש זאת בשכלו, אלא גם הגוף הגשמי שלו חי עם ההבנה הזו, ולכן הוא מנסה להסתיר את חטאו, כמו שהוא מנסה להסתיר חסון ומום מסויים שיש לו בגוף.
אם האדם הגיע למדרגה כזו, והוא מרגיש בושה מהחטא שבו חטא, זה מראה שעשה מהפך בחשיבתו, ומהפך זה השפיע על המוסכמות שלפיהן הוא חי, ולכן, אם עד עתה הוא עשה חטא, מעתה ואילך הוא מתבייש בכך שחטא ומנסה להעלים את חטאו. אדם כזה, הוא מעתה אדם אחר, הרגשה זו מראה ומוכיחה על כך שהוא חי עם הקב"ה ועם התורה, ולא חי חיים של עולם הזה עם תאוות חומריות. זו סיבה למחול לו לא רק על עוון זה שממנו התבייש, אלא על כל עוונותיו, כי נהפך לאדם אחר שאינו רוצה בחטאים, אלא רצונו בחיי נצח רוחניים. ומשכך, הוא אינו שייך לכל החטאים שבהם חטא, כי עבר למדרגה גבוהה של התרחקות מהם.
ומה שיש לנו לקחת מכך, הוא העובדה שהתורה ניתנה לנו לא רק כדי לקיימה במעשים, להבין בשכל שהיא נכונה, אלא גם ובעיקר כדי לחיות את החיים הגשמיים ואת הרגשות הגופניים על פי דרך התורה, להכניס את חיי התורה אל המסרגת הטבעית של החיים, ולחוש שהם עיקר ומטרת החיים, לשמוח כשזכינו לקיים מצוה, ולהצטער אם הפסדנו מדרגה רוחנית. לשמוח במה שהתורה רוצה שנשמח בו, ולהצטער ולהתבייש ולהרגיש חסרון בגוף הגשמי אם לא זכינו לקיים את מצוות התורה כהלכתם. וככל שנצליח לחבר גם את הגוף הגשמי שלנו לשמוח בשמחת התורה ולהצטער על איבוד מצוה, כך נזכה להתרומם ולהתעלות.