בתוך ימי השבעה להסתלקותו של ראש ישיבת 'עטרת ישראל', מגדולי וחשובי זקני מרביצי התורה ומאורי דורנו, בעל ה'ברכת מרדכי' זצ"ל, נועדנו לשיחה עם ידיד-נעוריו, הרב רבי מאיר צבי גרוזמן שליט"א, אשר יחסי החברות והידידות ביניהם נמשכה על פני עשרות בשנים.
דמעות חנקו את גרונו של הרב גרוזמן פעם אחר פעם – כשהצמיד את התואר "זכר צדיק וקדוש לברכה" לדמותו של ראש הישיבה רבי ברוך מרדכי שכה העריך והעריץ. אך למרות סאת היגון והכאב האופפת אותו באופן אישי, בתוך אבלו של הכלל, הוא ניאות להקדיש זמן בכדי להגדיר ולהתמקד בדמות הענקים הזאת, שחייתה בעולמנו ועתה חסרה בעוונותינו הרבים.
השפיץ‘ של הישיבה
היכן החלה ההיכרות העמוקה והמסכת הידידותית שלכם עם ראש הישיבה זצ"ל?
ההספדים רובם ככולם עסקו בשלושה נושאים מרכזיים באישיותו של הנפטר הגדול: האחד, גדלותו בתורה, כישרונותיו, חידושיו, ספריו המיוחדים שחיבר והוציא לאור עולם. השני, תיארו את היותו ראש ישיבה. יחסו ללימוד התורה, יחסו לתלמידים. יחסו לניהול הישיבה. השלישי, יכולתו והתנהגותו בהפצת תורה ברבים. הוא טלטל את עצמו כל ימיו להרבות פעלים לתורה ולהפיץ יהדות. גם בחודשים האחרונים לחייו, לעת חולשתו, מעולם לא התעצל, אם אפשר בכלל לומר עליו את המילה 'עצל'. מסר שיעורים והופיע בכל מקום. בכל ישיבה, בכל התארגנות, בכל דינר, בארץ ובעולם, כדי להרבות תורה ולהרבות כבוד שמים.
אני אבקש לדבר על שלושה נושאים אחרים, בדמותו של רבי ברוך מרדכי אזרחי זכר צדיק לברכה לחיי העולם הבא, אותו הכרתי היטב.
ראשית היכרותי איתו היתה כשנכנסתי לישיבת חברון. הייתי אז בחור צעיר בגיל שבע-עשרה, וכמו כל תלמיד חדש שבא לישיבה התחלתי להתעניין מי הם הבחורים המבוגרים בישיבה? מי הם הבחורים בועד שמעלינו? מי הם מובילי הטון בישיבה? וכדומה. אני זוכר שכולם הצביעו לי על שניים שהם ה'שפיץ' של הישיבה, לא רק היום אלא גם אתמול ושלשום. הישיבה לא ראתה כמותם שנים רבות. האחד היה בקי גדול מאד, והשני היה עוקר הרים. השני היה הבחור ברוך מרדכי אזרחי. הוא היה עוקר הרים. התבטאו ואמרו לי עליו אז טובי הבחורים: "אין כמו רבי ברוך. אין דומה לו".
היה פער גילאים של חמש שש שנים בינינו, ובזמני הוא כבר כמעט לא היה נוכח בסדרי הישיבה, משום שבשעות הסדרים הוא היה מצוי בבתי גדולי הדור; הוא היה אורח של קבע בביתו של מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל. בביתו של מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל. בביתו של מרן הגרז"ר בענגיס זצ"ל, ובבתיהם של גדולי ישיבת מיר. בכל מקום שהיו גדולים הוא היה נוכח שם. היתה לו קביעות עיתים אצלם, והיה יושב ולומד איתם בחברותא, ומגלגל איתם שיחות תורניות. שמע והשמיע, למד ולימד, קלט ורשם.
אולם בכל התפילות בישיבה הוא כן היה נוכח. הוא לא הרשה לעצמו להיעדר מהתפילות. וזכיתי לראותו בעמידתו בתפילה. הוא הקפיד תמיד ללבוש מעיל עליון ולחבוש את הכובע (בשונה מבחורים אחרים בשנים ההן, גם מצויינים וטובים, שלא הקפידו על כך בשעתו. רוח אחרת היתה אז). הוא עמד מאחור, לא מקדימה. תמיד הצטנע.
כך החלה ההיכרות בינינו.
כבר אז בישיבה ראינו את הכישרון הבלתי-מצוי שלו. בחברון היה נהוג לאחר שגמרו לקרוא את המגילה בליל פורים, כל הבחורים ירדו לחדר-האוכל של הישיבה למעמד שמחת הפורים. בכל שנה היה בחור אחד שמינו אותו כ"פורים רוב" והוא היה יושב בראש השולחן וממלא את מקומו של הרבי. המרכז של המעמד היה ה'גראמען' שאמרו שנים או שלושה מחריפי תלמידי הישיבה. לאחר שלב השירה נעמדו כמה בחורים ואמרו 'גראמען' בחרוזים. ה'גראמען' עסק בנושאי פורים, ובעיקר בהלך הרוח בישיבה, על נוהגי הישיבה, ועל כל מה שמתהלך בה. היו הם משפטים חדים. עם הרבה פקחות. הרבה נקודות רומזות.
שנה אחת היה זה רבי ברוך מרדכי אחד מאלו שאמרו את ה'גראמען'. לא אשכח את המחזה המדהים הזה עד היום: הוא נעמד על השולחן והמציא במקום את ה'גראמען' בין שירה אחת של הבחורים למשנה. אותה השירה המקובלת לשיר בין בתי ה'גראמען'. כל בית של 'גראמען' היה בן ארבע שורות, שהומצא על ידו במקום. ואם היה צורך לשלב מילה באידיש, הוא שילב את המילה באידיש, והמילה השתלבה יפה עם שלוש רעותיה. כולם עמדו פעורי-פה מהכישרון והגאונות שלו. איך אפשר כך להמציא במקום בתים של ארבע שורות בזה אחר זה, ולהקיף בהם את כל הנושאים הישיבתיים, עם הרבה שבחים והערצה, כאשר לימוד התורה כמובן תופס מקום מרכזי.
אז לראשונה ראיתי בתדהמה, את היותו בעל כישרון כביר, חכם ופיקח עצום.
וזיכרון נוסף ממנו מהשנים ההן – שנת תשי"ב או תשי"ג: היה זה כאשר אחד הבחורים החשובים בישיבה נישא מחוץ-לעיר, באחת המושבות הרחוקות במרכז הארץ, והיתה סיבה שבגללה הרבה בחורים נסעו לחתונה. הן הבחורים הצעירים והן המבוגרים, ומשום מה התארגנו לנסוע באמצעות רכבת מירושלים לתל-אביב. גם רבי ברוך מרדכי נסע יחד איתנו ברכבת. הוא התיישב באחד הספסלים ועל ידו התיישב אחד הבחורים המבוגרים. התפתחה שם שיחה ביניהם, והשיחה לא עסקה כמובן בפוליטיקה ובענייני חברה. כל השטויות הללו לא העסיקו אותו. השיחה עסקה כולה בדברי תורה.
אנו הצעירים העזנו והתקרבנו כי לא היו לנו מקומות ישיבה, וכך עמדנו בסמוך אליו ושמענו את כל השיחה. לאורך כל הנסיעה קלחו
מפיו 'ווארטים' ואמרות שפר על פרשת השבוע ועל מאמרי חז"ל. כך בלי הכנה, בלי פתק. כל מה שזרם, וכל מה שהמח יכול היה להנפיק עובר לאמירתו הוא אמר. הוא השמיע שם דברים מדהימים ומתוקים. בשנים המאוחרות יותר הצטערתי על כך שלא שלפתי
בשעת מעשה מכונת כתיבה, ותיעדתי ורשמתי לפחות את ראשי הפרקים מהדברים המחכימים שאמר בדרך לחתונה ההיא.
היה לו לרבי ברוך מרדכי כבר בתור בחור חן מיוחד. הוא היה אהוב על כולם. מרשים מאד. חבל שלא היה נוכח תמיד בסדרי הישיבה, כי אילו היה נוכח לבטח הייתי מעיז לגשת אליו, לשוחח איתו בלימוד, וליצור איתו קשר לימודי. אולם הוא היה עסוק ב"לקבל" מגדולים. כך דמותו חרוטה בזכרוני משנות הבחורות.
הסיוע השבועי למען ישיבת ’עטרת ישראל‘
והקשר ביניכם המשיך הלאה בשנים הבאות, או שמא הסתיים בשנות הלימוד המשותפות בישיבת חברון?
יחסי ההיכרות והחברות בינינו התעצמו והתחדשו שוב כחלוף הרבה שנים. היה זה בחודש מנחם-אב תשל"ו, כבר הייתי אז נשוי,
אב למשפחה, והתגוררתי בתל-אביב. באחד הימים נשמעו נקישות בדלת ביתי. ניגשתי לפתוח, ושני אנשים של צורה ניצבו בדלת:
ראש הישיבה רבי ברוך מרדכי זצ"ל ואחיו יבדלחט"א ידידי הגאון רבי יצחק שליט"א, מראשי ישיבת מיר. הם באו לבקרני. קידמתי את
שניהם במאור פנים ובחביבות, ואירחתי את שניהם במרפסת, שם היה אויר טוב יותר בימי הקיץ הלוהטים. אשתי ע"ה שנפטרה לפני כעשרה חודשים ידעה לארח ראשי ישיבה בכבוד הראוי להם, ואכן הגישה לפניהם כיבוד. הם באו כדי לספר לי שהם הקימו ישיבה, "עטרת ישראל" לזכר אביהם. את אביהם הכרתי היטב, הוא היה משרידי סלובודקה בליטא, ובערוב ימיו ניהל חדר בירושלים, וביקשו
להתרים אותי למען הישיבה. אמרתי להם שאני בסך הכל מורה המתפרנס ממשכורת דלה וצנועה, וגם אשתי העוסקת בהוראה יש
לה בסך הכל שליש משרה, כך שאין לי אפשרות לתת להם יותרנמידי, ולא ממני הם יוושעו. הם אמרו לי כי הם הולכים לפי רשימה
מסודרת, מכתובת לכתובת, ומכל תרומה יצטבר בסוף סכום גדול, והם בדרכם אחרי לעוד כתובות ברחבי העיר.
מיד הצעתי להם עזרה: מכיון שאני תושב תל-אביב, ויש ברשותי רכב, מוכן אני להעמיד את עצמי ואת רכבי בכדי לסייע להם. כך
שמלבד התרומה הקטנה שאתן להם בעצמי, גם אסייע להם להוביל אותם לכל המקומות שיחפצו, באופן קבוע, ולא רק היום. תגובתם
היתה חיובית מאד.
עוד באותו היום סיפרתי לידידי ורעי הרב הגאון רבי שאול הירשוביץ זצ"ל, שגר בשכנותי בתל-אביב, על דבר האורחים החשובים שבאו
לביתי. על הישיבה שהקימו, ועל ההצעה שהצעתי להם, וביקש גם הוא לקחת חבל במצוה הגדולה של סיוע לביסוס וכינון מקום תורה.
גם הוא היה מבוגרי ישיבת חברון, מתקופתו של רבי ברוך מרדכי, והיה בידידות -אמת איתו. רבי שאול אמר לי: "כשאתה מוביל אותם
לכתובות שונות בעיר גם אני אצטרף, לפעול ולשכנע, וכשאתה לא תוכל להסיעם אני אשמש להם כנהג". כך נסגר הענין באותו הערב.
מאז, בכל יום שני בשבוע, היה בא רבי ברוך מרדכי לבדו למקום המפגש, ה'שטיבלאך' של איצקוביץ בבני-ברק, ומשם אני ורבי שאו יצאנו איתו לפי רשימה מסודרת שהביא או שאנחנו גיבשנו במשך הזמן, לבתי נדיבים ואוהבי תורה. חרשנו כתובת אחר כתובת.
המפגש היה מתחיל בשעה שבע או שמונה בערב, ונמשך עד שתיים-עשרה ואחת בלילה, כך שבוע אחרי שבוע.
כל דברי עד כאן הם רק הקדמה, כדי שהקורא לא יתרעם עלי שהתבטאתי שהכרתי אותו. מכיון שבמשך שנים הוא ישב לידי בכל
יום שני במכונית, העזתי לומר קודם שהכרתי אותו. ראיתי אותו בשתיקתו, בדיבורו, כשהוא נכנס לתורם, כשהוא מביע ענין על כל
דבר, וכמובן התענגתי על דברי-תורתו המתוקים.
גדלות האדם בנוסח סלובודקה
מה היתה ייחודיותו של רבי ברוך מרדכי? על אי אלו מעלות וסגולות אתם יכולים להצביע מתוך היכרותכם הקרובה איתו?
יכולתו להמציא על אתר דבר תורה, ולתת תשובה לכל שאלה הכי קשה שנשאל, היה רק אחד מתוך שלל הכישורים הייחודיים שלו. אבל אינני רוצה לדבר על כישרונותיו. אני רוצה לציין שלוש תכונות אחרות שהיו בו וניתנות ללימוד:
התכונה האחת, גדלות האדם. מי שרצה לראות גדלות אדם בדורות האחרונים בצורה מדוייקת וקפדנית, היה צריך לחיות את רבי ברוך מרדכי, לראותו ולחסות בצילו. אחד האישיים שהיה מדבר עליהם תמיד בהערצה בלתי-נגמרת, היה זה מרן הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל, ראש ישיבת סלובודקה. רבי אייזיק היה אדם מאד חריף, מאד מוכשר, חתנו של ה'סבא מסלובודקה', ורבי ברוך מרדכי התגורר לידו בילדותו ולמד ממנו הרבה, בנוסף לאביו שהיה סלובודקאי וראשי הישיבה בחברון שגדל בצילם. היתה לו את הגדלות הזאת בנשמתו. הוא היה בטבע כזה, עם גדלות, מלכות ורוממות, אבל הוא גם ידע לשכלל את הגדלות הזאת ולעבוד לפיה, ולחיות כגודל גדלותו של האדם.
קשה לתמצת במילים בודדות את השיטה השלימה של גדלות האדם. הבסיס הוא הפסוק "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". רבי ברוך
מרדכי באחד מספריו עסק בענין הזה, אנו נאמר כאן רק את התמצית: ה'סבא מסלובודקה' היה אומר, שאם האדם נברא ב"צלמנו כדמותנו" של הקב"ה, עליו לחיות ולהתנהל בצורה הזאת. וכיון שהנשמה היא חלק אלוה ממעל, והגוף מולבש עליה, יש לנתב את הגוף שיהיה כנוע לנשמה ויש לנתב את הגוף שיתנהל ב"צלמנו כדמותנו". זוהי תמצית גדלות האדם. זה בא לידי ביטוי גם במעשים היום-יומיים וגם במחשבה.
אצל רבי ברוך מרדכי זה בא לידי ביטוי בכל צעד ושעל. אם נדבר על לימוד התורה, כדוגמא. ה'סבא' דרש מהתלמידים שהלימוד יהיה
במקסימום עיון, אחרת זה לא ב"צלמנו כדמותנו", מי שהכיר את תוצאות העיון של רבי ברוך מרדכי, וראה את העמקות, יכול אולי לשער מהו עיון אמיתי. כן בהנהגה שלו. מעולם לא ראו אצלו רבב בבגדו. מעולם לא ראו אצלו הנהגה פשוטה המצויה ברחוב. כל הליכה שלו, כל הושטת יד שלו, כל נענוע ראש שלו לחיוב ולשלילה – היה מדוד. מחושב. הכל בגדלות אדם. "בצלמנו כדמותנו". ראינו את הגדלות הזאת כל הזמן, בכל המצבים.
לא היה שייך שלא לרחוש לו כבוד. ראינו אצלו גדלות ונחרדנו. לא במובן של פחד המוכר והמצוי, אלא בגלל שתקף אותנו רוממות. כי הוא ייצג את ה"צלמנו כדמותנו". ראינו והרגשנו זאת. לא יכולנו לשוחח איתו ברמה נמוכה. לא יכולנו לשוחח איתו כשוחח איש לרעהו – למרות שהפכנו להיות רעים אהובים שלו. גם אם אתה מכיר אותו היטב והוא ישב לידך שנים במכונית והתחכך בך. זו גדלות אדם במובן האמיתי והרחב שלה.
”יעשה עצמו כאילם“
התכונה השניה שראיתי והכרתי אצלו, כולם זוכרים את דברי חז"ל: "מה אומנותו של האדם בעולם הזה? יעשה עצמו כאילם".
אין הכוונה לתענית דיבור. ה'סבא מסלובודקה' כתב על זה מאמר, ומתאר שם כמה עבודה צריך האדם להשקיע כדי להגיע לרמה הזאת של "ישים עצמו כאילם", שהרי חז"ל קוראים לזה אומנות. כל אחד מבין שסנדלר אינו יכול לפתוח סנדלריה מבלי שילמד סנדלרות, וכך בכל תפקיד ותפקיד. אם חז"ל אומרים "מה אומנותו של אדם בעולם הזה יעשה עצמו כאילם", זאת אומרת שהוא צריך ללמוד ולהתאמן להיות אילם. זה מקצוע שיש ללמוד אותו. זו אומנות לכל דבר וענין.
אצל רבי ברוך מרדכי ראינו את האומנות הזאת של "יעשה עצמו כאילם". הוא היה מדהים ביכולת המופלאה הזאת של אילמות.
יש מן הקוראים שלבטח ירימו גבות, כמתמיהים: לבוא ולהגיד על רבי ברוך מרדכי שהוא אילם, זה דבר מוזר. הרי הוא היה גדול
הנואמים, גדול מגידי-השיעורים, בהלכה, באגדה ובכל דבר. הוא היה גדול הדור. מי עוד הופיע כמוהו בכל-כך הרבה במות בדורנו בצורה כל-כך שופעת, ודיבר, ונאם וביטא דברים בכל הרמ"ח אברים ושס"ה גידים שלו? אף על פי כן אני קורא לו אילם. כי היתה לו אומנות שלא אמר מה שלא היה צריך להאמר. הוא אמר רק מה שכלול בתוך גדלות האדם. תורה, ותורה ותורה. הקמת תורה, שמירת תורה, הפצת תורה, ניהול תורה.
בשעת ההתרמה, אני וידידי רבי שאול זצ"ל ראינו אותו גם בעבודה הזאת של "יעשה עצמו כאילם". מעולם הוא לא אמר לתורם – "אני
זקוק לכסף". מעולם הוא לא אמר לתורם – "תרום לנו". אבל תמיד הוא סיפר לתורם על הישיבה. מה התלמידים עושים בישיבה, איך לומדים בישיבה, איך בחורים כותבים חידושי תורה. הכיס שלו היה מלא בחידושי תורה של תלמידים ואת זה הראה לתורמים.
הוא דיבר רק על הישיבה, אבל לא דרש, אלא שתק.
הדבר הכי מעניין שראינו אצלו כסדר, היה זה: כאשר יצאנו מתורם שלא נענה לו, ולא תרם, היינו יוצאים נזופים, בשתיקה, וציפיתי שהוא יאמר משהו. ציפיתי שהוא יאמר לכל הפחות את המשפט הבא: "נו, הוא לא רצה לתרום". רק משפט כזה. אני כבר לא מדבר על משפט של זלזול או ביזוי, שיוצא מפי מתרימים ברגעים כאלו. אבל גם משפט כזה הוא לא אמר. אף פעם.
הפה שלו היה סגור. השתיקה שלו היתה רועמת. הוא שתק כשהיה צורך לשתוק.
אני נזכר שפעם אחת נכנסנו אל תורם מסויים להתרים למען הישיבה. היה זה בשעה עשר בלילה, ויצאנו ממנו באחת בלילה. התנהלה בינו ובין ראש הישיבה זצ"ל שיחה מאד מעניינת. השיחה נפתחה כך: פניתי לתורם ואמרתי לו: "אתה הרי למדת בחברון, שמעת שיעורים מרבי ברוך, באנו אליך, ראש הישיבה טרח מיוחד לבוא אליך, כדי לכבדך לתרום לישיבה שהוא עומד בראשה". ידידי רבי שאול הירשוביץ הוסיף אף הוא לדבר משפט אחד ושניים. והנה לתדהמתנו הביט התורם לכיוונו של רבי ברוך מרדכי ואמר לו בערך בלשון הזו: "הנה, בזמנו כאשר נודע לך שאני עומד לעזוב את הישיבה ולהתגייס לצה"ל, היחס שלך אלי השתנה לגמרי. קודם נתת לי יחס חביב, ואחר-כך נהיה יחס מתעלם. ועכשיו אתה מעז לבוא אלי ולקבל תרומה?!"… כאן רבי ברוך מרדכי כבר לא יכול היה לשתוק, והיפר את האילמות שאחז בה. הוא אמר לתורם ההוא: "לכן באנו אליך, כדי שתוכל לתקן את מה שעשית אז, כשעזבת את הישיבה"…
כמה חכמה היתה בתשובה הזאת. רציתי ממש לנשקו על ראשו. ואז התפתחה לה שיחה לא על נושא הגיוס שהעלה, אלא על חשיבות לימוד התורה, ועל חשיבות קיום מסגרות תורניות כהיכלי הישיבות. כאן כבר רבי ברוך מרדכי אִפשר לעצמו לדבר. כאן כבר לא היה מקום לאילמות, כי זה כבר שייך לתורה. הוא דיבר ודיבר, ולא חדל מלדבר. בשעה אחת בלילה כשעזבנו את ביתו של אותו תלמיד הוא כבר היה משוכנע לגמרי. הוא הבטיח לנו, כי כעת הוא בשלבים של סיום עסקה גדולה, ואם העסקה תסתיים בכי טוב הוא יעניק תרומה לישיבה מחצית משכר העסקה. הוא נקב בסכום.
כשיצאנו מביתו, חשבנו שרבי ברוך מרדכי יאמר משהו, אבל אז שוב הוא עשה עצמו כאילם. התעטף בשתיקתו. בשביל מה הוא צריך
לומר משהו, מה יש לומר מבחינתו; ממה-נפשך, אם התורם ההוא יצליח בעסקה ויביא את הכסף מוטב, ואם לא יביא אז לא. לי היה הרבה מה לומר, לרבי שאול היה הרבה מה לומר, אבל רבי ברוך מרדכי שתק.
רק אסיים את הסיפור: שאכן לבסוף, האיש הזה עשה את העסקה, ובא במו ידיו להביא את תרומתו לישיבה. עם הכסף הזה, שהיה סכום גדול מאד, שילמו את דמי השכירות של הדירה שבה נוסדה הישיבה. ומאז הפך להיות אוהד מובהק של הישיבה ותורם קבוע
שלה.
השתיקה, זה פן מחודש בדמותו של רבי ברוך מרדכי, שלא רבים יודעים עליו, ולי יש עוד הרבה מה להרחיב בו.
מידת ההצנע-לכת
התכונה השלישית, היא מידת ההצנע לכת שהיתה בו. ראיתי אותו במשך שנים בטקסים רבים; גם של הכנסת כלה, וגם של הלוויית המת. אבל בכל יום שני בשבוע ראינו את מידת ההצנע-לכת שלו.
בל נשכח ששלמה המלך במשלי אומר: "ואת צנועים חכמה". זאת אומרת, שאם מדברים על צניעות מוכרחים לחבר זאת עם חכמה.
הרבה פירושים ניתנו לכך, אבל הפירוש הפשוט מחזיר אותנו לגדלות האדם. הצנע לכת זו דרישה, שצריכים להיות עם צניעות, ולא נולדים איתה. צריך חכמה איך להצטנע. ככל שיש לאדם יותר 'הצנע לכת' זה אומר שיש בו יותר חכמה. כי הוא יודע איך להתנהג בחיים. להשתדל להישאר קטן. שהדרישות של האדם יהיו מינימליות. שההופעה שלו תהיה מינימלית. כזה היה רבי ברוך מרדכי, בתוך כל ההדר, בתוך כל הגדלות, הוא נשאר צנוע, כנוע, לא דרש לעצמו כלום.
לפעמים הוא היה בא אלינו בשעות הערב, לאחר שידענו שהוא אכל ארוחת בוקר בלבד באותו היום. הוא היה עסוק כל הבוקר והצהרים בשיעורים, בהכוונת תלמידים, בניהול הישיבה. מעולם הוא לא דרש שנעצור באיזו חנות ונקנה לו משהו, שנכין לו משהו. זהו הסתפקות במועט וצניעות שצריך חכמה לנהוג כך.
כשביקרנו בבתי תורמים, כמעט כולם כיבדוהו בכיבוד כזה או אחר. כאמור, ידענו שהוא לא אכל ושתה כל היום, ולמרות זאת הוא אכל
ושתה אצלם מינימום בלבד. כדי טעימה, כדי כבוד לכבדם. מינימום שבמינימום. זהו ההצנע-לכת שלו.
ועיקר צניעותו היתה בדברי תורה. מה היה כל-כך קשה לו לספר לנו שהיום הוא חידש חידוש מיוחד?! מה כל-כך קשה היה לו לספר
לנו שמאמר חז"ל שהציק לו שנים רבות בא היום על פתרונו על ידי חידוש שחידש?! אולם מעולם הוא לא סיפר מה חידש. רק אם
שאלנו קיבלנו תשובה, והתשובה היתה חדה. אבל אם לא שאלנו הוא לא סיפר על עצמו כלום, מעולם. הוא נכנס למכונית מידי שבוע, הוא יכול היה להתחיל לשפוך ווארטים, לחדש, לספר, כדי שנהנה ונתרשם ממנו. אבל לא, אם לא שאלנו הוא לא דיבר.
מעולם הוא לא סיפר לנו על ספר מתוך סדרת ספריו המיוחדים "ברכת מרדכי" שעומד להוציא לאור. רק לאחר שיצא לאור היה שואל בצניעות: "נו, כבר קיבלתם את הספר החדש? אדאג שתקבלו"… והוא אכן דאג בדרכים משלו שנקבל כל ספר חדש שהופיע
עם צאתו לאור עולם.
בערב יום כיפור באחת השנים שאלתי אותו שאלה מעניינת: "רבי ברוך אתה הרי נתת לילדים שלך את החינוך הכי טוב. אתה אוכל
הכשר הכי מהודר. מי כמוך עוסק בתורה ימים ולילות. בשביל מה אתה צריך ארבעים ימים של אלול ויום הכיפורים?"… הוא השיב לי
משפט אחד חכם ונוקב, כל-כך אופיני לצניעות שלו: "וייל איך האב גיקענט זיין בעסער" ("בגלל שיכולתי להיות טוב יותר"). הוא צריך
את ארבעים הימים הנוראים, את יום הכיפורים, בכדי לכפר על כך שיכול היה להיות טוב יותר. זאת אומרת שהוא לא מספיק מנצל
את ה"צלמנו כדמותנו", יש לו עוד שטח רחב כדי להיטיב עם עצמו. הוא לא התחיל לספר יש לי חטאים, ולא העמיד עצמו כחוטא, נבזה, חלש-אופי, אלא "יכולתי להיות טוב יותר", ושתק. זה היה רבי ברוך מרדכי. זהו הצנע-לכת.
על שלוש התכונות הבולטות הללו באישיותו רציתי לספר, כי אותן חוויתי במחיצתו: גדלות אדם, יעשה עצמו כאילם והצנע לכת. יהי רצון שנשכיל ללמוד מדמותו וללכת בעקבותיו, וזכותו הגדולה תגן בעדנו.
(מתוך אוסף גליונות פרשת וירא תשפ"ד, גיליון 279)