1
כשם שבגרות נפשית היא היכולת לדחות סיפוקים, כך בגרות כלכלית היא היכולת להפסיק לאכול את הקרן ולהמתין בסבלנות לרווחים. וכמו שקריסה נפשית עלולה להתרחש כשאדם מתחיל 'לאכול את עצמו', כך קריסה כלכלית מסתמנת כשאדם מתחיל לממש נכסים לצורך הקיום היומי שלו ואוכל את הקרן במקום את הפירות.
פעם, בשחר ההיסטוריה, כולנו אכלנו רק פירות והקיום של הקרן היה מובטח. ברגע אחד התהפך המצב והתחלנו לאכול את הקרן, ומאז היא הולכת ומתמעטת. האם זה אומר משהו על הבגרות הנפשית שלנו?
כלפי מה הדברים אמורים?
2
בחג השבועות נידונים על פירות האילן – "אמר הקב"ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן". והשאלה העולה מיד, הרי הלחם עשוי מתבואה ולא מפירות האילן? רש"י מיישב שהדברים נאמרו לפי הדעה הסוברת שהעץ ממנו אכל אדם הראשון חיטה היה, וכך נמצא במדרש שהחיטים לפני החטא היו "מתמרות כארזי הלבנון".
ועדיין הדברים טעונים הסבר, מדוע להזכיר דווקא היום את חטא אדם הראשון, ובכלל, היום שהתבואה אינה צומחת על העץ מה טעם יש להביא ממנה קרבן כדי שפירות האילן יתברכו? ומהו בכלל ההקשר בין פירות האילן דווקא לחג השבועות?
3
כך הסביר זאת רבי משה שפירא זצ"ל: השינוי המהותי שהתרחש בעץ החיטה הינו תוצאת השינוי שנגזר על האדם עצמו.
מלכתחילה נועד אדם הראשון לחיות חיי עולם, ולכן כל שעה של חיים לפני החטא לא הייתה על חשבון קצבת החיים. כיון שחטא ונקנסה עליו מיתה עבר לחיות חיי שעה והרי הוא הולך ואוכל את הימים של עצמו. נמצא כי בכל יום שהוא חי הוא מכלה עוד יום של חיים ועוד יום של חיים עד שהוא מכלה את כל מה שנקצב לו.
וזה בדיוק מה שאירע לחיטה. מלכתחילה היא הייתה פרי העץ, כשהפירות הנאכלים אינם מכלים את הקרן – העץ נותר בשלימותו וממשיך להניב עוד פירות. ומשחטא בה האדם הפכה אף היא לחיי שעה, אכילת התבואה מכלה את הקרן ויש צורך לזרוע הכול מחדש.
מצב האדם מתגלה במזונו – כל זמן שמציאותו של אדם לא הייתה מכלה את הקרן כך גם היה מזונו, ומשהפכו חייו לחיי שעה המכלים את הקרן של עצמם, גם מזונו הפך לחיי שעה באכילת הקרן עצמה.
4
עתה נשוב לשאלה שבראשית דברינו.
למרות שמרגע לידתנו אנו פוסעים בנתיב 'חיי שעה' כשהספירה לאחור החלה, עדיין קיימת בעולם האפשרות לנתב לעצמינו מסלול עוקף, אבל כדי להפסיק לאכול את הקרן נדרשת בגרות נפשית, והרבה.
כשאנו מברכים "וחיי עולם נטע בתוכנו" אנו מדברים על נטיעה ולא על זריעה, משום שרק נטיעת אילן היא ברת קיימא שאין הפירות מכלים את העץ, אבל בזריעה, אכילת הפירות היא אכילת הקרן ויש לשוב ולזרוע הכול מחדש.
בחג השבועות קיבלנו אפשרות לשוב למצב של קודם החטא, כשעל ידי עסק התורה אנו שבים לחיות חיי עולם. על אף שמסלול חיינו ידוע מראש, עדיין, בידנו הבחירה להפוך כל שעה ורגע מזמן מתכלה – לנצח. ולא מדובר רק בשעות הלימוד עצמן, אלא אף בשעות בהן אנו עסוקים בצרכים הקיומיים שלנו, כאשר מרכז החיים הוא לימוד התורה וקיומה וכל ה'מסביב' נועד לאפשר חיים שכאלה, לנו ולעוד יהודים נוספים.
5
'הכל מודים בעצרת דבעינן לכם', לכל הדעות חג השבועות מחייב אף קיום סעודה להנאת הגוף, משום שחיי תורה פועלים לא רק על הנפש אלא גם על הגוף. התורה לא רק שעושה את לומדיה חכמים יותר, היא בעיקר משנה אותם לאנשים מסוג אחר.
כשאומרים 'וחיי עולם נטע בתוכנו' מתבקשת התבוננות במשמעותן העמוקה של המילים הללו, במהפכה שהיא מחוללת לא רק בחיי הרוח שלנו אלא גם בחיי החומר. בידנו האפשרות לעקור עצמינו מחיים 'זרועים' שכל יום שחלף הוא עוד זריעה שאבדה לעד, לחיים 'נטועים' כשכל רגע בעל משמעות אמיתית יונק את חייו מהנטיעה הזאת.
כי לימוד התורה לא רק ליושבי בית המדרש אלא אף לקובעי עיתים – איננו רק חלק מסדר יומם, הלימוד הוא הוא היום שלהם, הוא מהות ותוכן חייהם. הוא מקור הסיפוק וההנאה בין כשהם יושבים מול הגמרא ובין כשהם כוססים ציפורניים סביב עסקה ענקית שרווחיה יתחלקו עם עמלי תורה.
וחיי עולם נטע בתוכנו – קסם החיים היהודיים. כמה צריך להתפלל כדי שנזכה לחיים כאלו, כדי שכל עמך בית ישראל יזכו לזה.
ידידי הישיבה היקרים השותפים לחיי עולם, ברכת התורה ביום נתינתה מחדש שלוחה לכם ולמשפחתכם היקרה!
שבת שלום וחג שמח. אליהו לפין, ישיבת מיר ירושלים.