הזכרנו פעמים רבות את אמרתו של הגאון רבי אהרן ליב שטיינמן זצ"ל שאמר, בהיותו מעל גיל מאה שנים: "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי אדם שוויתר – והפסיד".
ישנם סיפורים רבים, פלאי פלאות ממש, על אנשים שהבליגו וויתרו, ובזכות זאת ראו, עין בעין, את יד ה' המסייעת להם באורח פלא:
אברך בעל משפחה, חיפש לקנות דירת שני חדרים. הוא מצא דירה שהמוכר אומנם דרש עליה מחיר גבוה יותר ממחירה של דירת שני חדרים סטנדרטית, אך הסביר כי הדירה עומדת לפני קבלת אישורים לבניית ממ"ד ועוד שני חדרים נוספים. האברך התייעץ עם אשתו, והם החליטו לרכוש את הדירה.
בינתיים, השכן ממול בנה בחצרו חדר שחלונותיו פונים לכוון דירתו של האברך. האברך פנה אליו ואמר: "רק רציתי להבהיר שגם אני מתכונן לבנות כאן, לכוון החלונות שפתחת. אני מבהיר זאת כדי שלא תטען טענת 'חזקה', ולכן באתי למחות".
השכן חייך: "עד שיהיו לך אישורים, ועד שתצליח לארגן כסף לבנייה – יחלפו הרבה שנים"… "בכל אופן, אני מוצא לנכון להסב את תשומת ליבך לכך שמחיתי", סיים האברך את דבריו. בפועל, זה קרה הרבה יותר מהר מהמצופה: האישורים הגיעו תוך זמן קצר, ובסיעתא דשמיא הוא גם השיג את הסכום הדרוש לבניה, והודיע לשכן על כוונתו להתחיל בבניה לאלתר.
"אתה לא בונה כאן", הודיע השכן נחרצות. "אני אשכב על הרצפה, וכל טרקטור שירצה לעבור כאן – יצטרך לעבר עלי! אתה לא תהרוס את מה שבניתי".
"צר לי מאוד, אולם בנית שלא ברשות", השיב האברך. "זה ממש לא מענין אותי! אני בניתי ראשון!". "אולי כדאי שנלך לפוסק הלכה שיורה לנו את ההלכה בענין", הציע האברך. "מצדי תלך אלף פעמים לפוסק הלכה. אני לא זז מכאן".
האברך פנה לאשתו ואמר לה: "איך שאני רואה את פני הדברים, השכן לא יתן לנו לבנות גם אם בית דין יחיבוהו. איני חפץ לחיות חיים כאלו של קטטות. הבה ונחיה חיים שקטים ונגדל את ילדינו באוירה חמה, נמכור את הדירה כפי שהיא, ונניח לקונה החדש להתעסק עם השכן. בזכות הויתור – הקב"ה יזמן לנו דירה אחרת, טובה מזו".
אכן, הם מכרו את הדירה, וקנו דירה אחרת, קטנה, ובלבד שלא יצטרכו להתקוטט עם איש. האברך הזה למד בכולל בשכונת מגוריו, ובדיוק באותה תקופה הגיע עשיר גדול מחו"ל לגור בשכונה, ונפשו חשקה ללמוד בחברותא עם אחד מאברכי הכולל. הוא הגיע לכולל, ואותו אברך – שנראה לו טיפוס עדין – נשא חן בעיניו. הוא פנה אליו וביקש ממנו ללמוד איתו במשך שעה ביום, תמורת תשלום נאה.
האברך הסכים בשמחה, ואף הוסיף ואמר שהוא מוכן ללמוד איתו בחפץ לב חינם אין כסף. השנים החלו ללמוד שעה ביום. משעה זה התרחב לשעתיים, ולעיתים אף ליותר, וידידות אמיתית נרקמה ביניהם. העשיר התעניין במצבו של האברך, והלה סיפר לו דברים כהויתם, שהוא מתגורר עם שבע נפשות בדירה קטנה של שני חדרים. לשאלת העשיר מדוע הוא אינו מבקש אישורים להרחיב את הדירה, סיפר האברך את כל הסיפור שארע, וכיצד ויתר לשכן שבנה ופתח חלונות לכיוון השטח שלו.
הם המשיכו ללמד בחברותא יום יום, עד שיום אחד העשיר פנה לאברך ואמר לו: "מכור את דירתך בת שני החדרים. אני אשלים את הכסף שתקבל בעבורה לדירה בת חמישה חדרים. חפש לך דירה מתאימה מבלי לדאוג ממחירה! מצאת חן בעיני, וברוך ה' יש לי את האפשרות לעשות עימך חסד זה"…
אדם לעולם אינו מפסיד מויתור! בעולם החיצון קוראים לזה "פראייר", בעולם שלנו קוראים לזה "משים עצמו כמדבר". חז"ל (יומא ט ע"ב) אמרו: "מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם". כל המחלוקות, ושנאת החינם, נובעות מכך שאף אחד לא מוכן לוותר! הויתור מכניס אהבה בלב. כאשר אחד הצדדים רואה את הצד השני מותר לו – נכנסת בליבו אהבה, וכך מתרבה השלום.
מתוך 'האור לחיים' דברים תש"פ